"יתבטל העולם": פרק מספרו של אמיר חרש

פיליפ בוזגלו, צעיר יפואי, ציני ואירוני, חובב סיגריות - מפוטר ממקום עבודתו. כשנדמה לו כי נגמרה כל תקווה, מגיעה למשרד שלו אישה מסתורית השוכרת את שירותיו - למצוא בחור שאין לגביו כל סימן מזהה מלבד הסיפורים שהוא כותב ומשאיר אחריו כשובל. בחיפושו אחר אותו בחור מסתורי, הוא פוגש באביגיל, סטודנטית יפה דעתנית ומבולבלת שמצטרפת לחקירתו. 

"יתבטל העולם" הוא רומן בלשי הנוסע בדרכים הצדדיות של ישראל, ומעמת מנכ"לי היי-טק חובקי עולם עם גנבי מתכות אנרכיסטיים, מנהיג כת משיחית וטרמפיסט זרוק שחשב שכבר ראה הכל. בסיפור הבלשי משתלבות מעשיות חסידיות, סיפורים עממיים, מדע בדיוני ורוחניות קוסמית, וגם סיפור אהבה.

אמיר חרש מתגורר בירושלים. בעל תואר שני אותו סיים בהצטיינות בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובימים אלו משלים דוקטורט. "יתבטל העולם" הוא ספרו הראשון.  

"יתבטל העולם". ספרו הראשון של אמיר חרש

פרק ראשון

כבר יומיים שהמוזיקה של 'חטאנו לפניך' מתנגנת בלופ מהכולל השכן. יום ולילה. בכל פעם שהשיר נגמר נשמע לרגע שקט, נדמה שזה הסוף, והופ, זה מתחיל מחדש. דופק על המוח מבחוץ ומבפנים. אני מתהפך על הספה עם הכר מעל הראש. מחפש זווית שממנה השיר יבלוט פחות, אבל בספה שלי אין זווית כזאת.

חטאנו לפניך רחם עלינו חטאנו לפניך רחם עלינו. חטאנו רחם. את מי שזה לא יחזיר בתשובה זה בטח יחזיר בשאלה. אני קם מהספה אל החלון וצועק לתוך החושך, למה לבנות כוילל ביפו? למה מתחת לחלון המשרד שלי? באוויר אין תשובות, רק חטאנו לפניך רחם. מכונית מאיצה ברחוב למטה. צללים חודרים מהתריסים ורצים על הקירות בעקבותיה. כבר שלוש שנים שאני ישן על הספה הזאת והיא עדיין לא נוחה. מה זה כבר משנה. אני מחליט לוותר על שינה ולחגוג עד הבוקר, קפה, סיגריה, קפה, סיגריה, ונרדם. בלילה לא חלמתי על הבת זונה. ושנייה אחרי שאני נרדם אור היום תופס אותי מרוח על ספת חדר ההמתנה של המשרד. אני מתעורר לקול ציוצים.

זאת לא ציפור. זה שְׂפוּמי, המזיק שלי. בערך הדבר האחרון שיש לי כוח אליו על הבוקר. אני בטוח שזה הוא, לפי הזנב. לפני חודש זרקתי עליו בקבוק ערק ריק והצלחתי לקלוע, הבקבוק התנפץ ולשפומי נגדע הזנב. מדי פעם אני עוד דורך על זכוכיות שמסתתרות בשטיח מקיר לקיר. הפרווה שלו מלוכלכת, והוא מסתווה היטב בשטיח האפור. שפומי קופץ על השולחן ומרחרח שאריות עבשות של פיצה, עדיין בקופסת המשלוחים.

במקומו לא הייתי נוגע בפיצה הזו. התוכנית מתגבשת כמעט בניגוד לרצוני. היד נשלחת לדרך. האינסטינקטים שלו חדים משל חתול, אני נזהר מלעשות תנועות חדות. יש לי הזדמנות אחת לנצל את היתרון היחיד שיש לאדם. טכנולוגיה. בתנועה חלקה אני מוציא את האקדח מתחת לכרית הספה ומכוון. בשנייה לפני שאני יורה הוא מסתכל לי בעיניים, לועס באדישות קרום גבינה צהובה. הכדור פוגע בקיר ומותיר חור, ושפומי רץ כמו שד, חולף דרך סדרה של מחסות, והכדורים מחוררים את חלקת הקיר מאחוריו.

המזיק מגיע לחלון, והופ, הוא בחוץ. מבעד לחלון אני רואה את גוש הפרווה המתנשף הזה עומד על צלחת ה'יֶס' שלי, לכוד באוויר בגובה קומה שנייה על עמודים. הוא מחכה, נותן לי זמן לכוון, מסתכל ישר עליי וכמעט מחייך, הוא יודע משהו שאני לא יודע. קלינק, קלינק, המחסנית ריקה. ואז, כמו אופנוען הפוך על גג אוהל קרקס, הוא רץ אנכית על הקיר במורד שתי קומות, מזנק לגג של פיאט פּוּנטוֹ חונה ופוף, נעלם בערמת זבל ענקית. הרחוב כמעט חסום מרוב ערמות זבל, וריח הנבלה שנודף מהן מגיע עד הקומה השנייה. שביתה מזדיינת. צודקת אמא שלי, בהחלט חסר פה מגע יד של אישה.

מזל שביפו יריות לא מטרידות אף אחד. החזית של הבניין הזה מוזנחת כמו חצר אחורית. שפריץ אכול מלח, תוספות בנייה בבלוקים חשופים, ורשת עכביש של כבלים וצינורות מטפטפים. גם הדיירים נראים ככה. מי שגר בבניין הזה כבר ויתר על להתייאש מהחיים. גברים בודדים, זוגות בודדים, משפחות בודדות. אנשים טובים. מעבירים את הזמן עד שיבוא זמן אחר. בלי לשלם ועד בית, בלי להגיד שלום בחדר מדרגות. כל אחד בפינה שלו. אני מחזיר את הראש מהחלון, מקפל את הספה ומארגן לי איזה תורכי קטן, מהול בהרבה ערק, שיהיה בוקר טוב.

בכל זאת אני יורד למטה לקנות עיתון, השמש שורפת ואופה את ערמות הזבל, ובדרך חזרה אני אוסף את הדואר מהתיבה. אני לא קורא. להפך, מסתובב במשרד ומחפש משהו אחר לעשות. ואפילו לשלם ארנונה וחשמל. ואפילו להתגלח. ואפילו לסדר את המשרד. למה לא? עוד מעט חג, מי שהמשרד שלו מסודר בראש השנה... פתאום, אני שם לב, נהיה שקט. כבר אין חטאנו לפניך. עוד לא התרגלתי לשקט ובא צלצול טלפון. אני לא עונה. לבדוק אם נכנס הכסף. למצוא עבודה חדשה. למחוק מיילים. לסיים את התואר. לאכול שלוש ארוחות ביום. הצלצול נפסק. המכתב מונח לפניי, והצלצול מתחיל שוב. על המעטפה מדבקה מודפסת. לכבוד: פיליפ בוזגלו.

סוכנות פתרונות בילוש. ומתחת ביטוח העוגן, המחלקה המשפטית. אני קם והולך למקרר. הוא ריק. פותח את הפריזר, הוא מלא. בקרח. גוש עצום של קרח. אמנם למדתי משפטים רק סמסטר אחד, אבל את הלקח המרכזי אני זוכר; אם אתה מקבל מכתב ממחלקה משפטית, אלה אף פעם לא בשורות טובות. אני לא רוצה לקרוא, אבל המילים העיקריות קופצות מולי. לצערנו. רשלנות מקצועית. לא נגיש תביעה. משהים מיידית את כל החקירות. אני מרים ומוריד והצלצול נפסק. ריח חמצמץ ומרדים מטפס מערמות הזבל וממלא את חלל החדר. כאב הראש מתחזק. כאילו מישהו דחף לי לגולגולת בלון ריק דרך האוזן והוא מנפח אותו בהתמדה. דווקא החקירה האחרונה הייתה מוצלחת, עד כדי כך מוצלחת שהיא נגמרה בטרגדיה. אז מה.

תמיד חיכיתי לדפיקה על הדלת, לבלונדינית שתיכנס ותגיד במבטא הוליוודי, הו מיסטר בוזגלו, איבדתי פסלון זהב בצורת ציפור, או, אני חושדת שבעלי העשיר והנאה רוצה להרוג אותי, או, זה מַיי בֵּייבּי בּראדֶ'ר, הוא נעלם בקריביים, סע לשם על חשבוני ותחזיר אותו, עדיף חי. וככה החקירה רק תתחיל, משם הכול פתוח. במקום זה נתקעתי עם תיקים של חברת ביטוח העוגן, פציעות גוף בתאונות דרכים. אני מוצא את הבקבוק המשרדי ומרים כוסית או שתיים. לחיי ביטוח העוגן. שיישרפו. עדיף ככה. כל החקירות שהם הביאו היו בזבוז זמן.

הביטוח מנסה לרמות את האנשים שמנסים לרמות את הביטוח. שטויות, עכשיו

אני אוכל להתעסק בחקירות חשובות באמת. מה שזה לא אומר. רק מה, הם היו הלקוחות היחידים שלי. ידעתי שמסוכן להתבסס על לקוח אחד גדול. הייתי צריך לטפל בזה קודם. איפשהו ברשימת המטלות העצומה שלי, במקום ריאלי, היה סעיף שכתוב בו "לשים מודעה בדפי זהב". לטיפולי, דבר ראשון מחר על הבוקר. הטלפון מצלצל שוב, אני קורא את העיתון. כסף גדול. חזיות. דם בכביש. הטלפון ממשיך לצלצל. שיצלצל. אחרי חצי חבילת נובלס אני מושך את החוט מהשקע.

אולי באמת הגיע הזמן לסגור הבסטה ולמצוא עבודה הגונה. אם יש דבר כזה. לא שדחוף לי להרגיע את הדודים בארוחות המשפחתיות. יותר טוב, בלי התיקים של הביטוח לא יהיה אף לקוח ואני אצא לחופשה בלי תשלום, אולי אפילו אסע סוף סוף לקריביים. גלים תכולים ילחכו את כפות הרגליים, וברקע קופים יעשו טרזן בין עצי הקוקוס. על מי אני עובד, אין לי אפילו כסף לסביח. מהקיר מסתכלת עליי התמונה היחידה, הדוד הרצל, והמבט עצבני. בתמונה הוא שחור-לבן וצעיר באופן לא אמין. הרצל, כפרה עליו, משום מה הוריש לי את העסק הזה, ואני מנסה, אבל הכול נופל לי בין הידיים. כבר לא מייצרים אנשים כמוהו. אם הוא היה פה הוא היה יודע מה להגיד. יא חתיכת גוילם, תפסיק לרחם על עצמך ותהיה בן אדם. כל מה שאתה נוגע בו הופך לחרא. ינעל רבק, תגרד את עצמך מהרצפה ותעשה משהו. יש לנו תיק לפענח. איזה בן אדם. אני מוזג עוד כוסית ערק ושותה לכבודו. מכניס את הטלפון לשקע, עדיין מצלצל. מוציא. ואז מגיע רעיון. בהתחלה אני מנסה לגרש אותו, אבל הוא ממזר עקשן. חוזר ומתנגן לי בתוך הראש.

"יתבטל העולם", מאת אמיר חרש. הוצאת "קסת" ו"כתר". 436 עמ'.