ההתיישבות האובדת: על הסרט "עמק תפארת"
חדר האוכל שחזר לחיים בקיבוץ רשפים, האודישנים לחברים ששולבו בעריכה, והשחקנית הראשית שלחמה במלחמת השחרור - הדר פרידליך מספרת על צילומי סרטה "עמק תפארת" ומבכה את גוויעת הקיבוץ: "אי אפשר לקחת מהוותיקים את מה שעשו"
בסרטה החדש "עמק תפארת" מגוללת הבמאית הדר פרידליך את סיפורם של ותיקי קיבוץ העובר הפרטה, ומאבד על הדרך את כל נכסיו הרוחניים והחברתיים, ולא פעם גם האנושיים. מסגירת חדר האוכל שהיווה מקום מפגש לחברים ועד להתנערות מסמלי העבר של הקיבוץ - הסרט מתאר דעיכה איטית ועצובה של מורשת ההתיישבות המפוארת מנקודת מבטה של חנה, הגיבורה המזדקנת. טור אישי של היוצרת על גוויעת הקיבוץ בסרטה ובחיים.
"הם מחכים שנמות כדי שיוכלו לעשות את כל השינויים שהם רוצים", כך אמרה לי במהלך התחקיר לסרט, חברה מייסדת קיבוץ. אחר אמר בכאב גדול שהפסיק ללכת לחדר האוכל. מאז שמשלמים על האוכל, הוא לא מסוגל לעבור עם מגש מול אשה שתבדוק מה הוא לקח ותרשום חיוב, הוא שמח שאשתו שנפטרה, לא "זוכה" לראות את המצב הזה. היה מאידך חבר ממייסדי אותו קיבוץ, שאמר שטוב שיש הפרטה כי קודם היה בזבוז גדול, כי העולם מתפתח, ואנחנו מתפתחים איתו.
חנה גיבורת הסרט היא אחת מאותם אלו שמתקשים לקבל את השינוי, היא נאלצת לצאת לפנסיה בעקבות ההפרטה שעובר קיבוצה, ולראשונה בחייה מוצאת עצמה חסרת תועלת. כאשה גאה ומאופקת, היא מתקשה לחשוף את רגשותיה, מתקשה לבקש עזרה, ואף ליצור קשר אמיתי עם בתה היחידה (שהיא מנהלת הקהילה). למביט מהצד היא יכולה להראות זקנה נודניקית וקשה שמתעקשת להמשיך לחיות בעבר, אבל למי שינסה להבין מעט את עולמה הפנימי ואת עברה תתגלה מציאות אחרת.
החיפוש אחר חנה ואחר הדמויות האחרות שבסרט היה תהליך ארוך ומלא קסם. המלהקת מיכל קורן ואני עברנו בקיבוצים בכל הארץ, ראינו הרבה אנשים, ותוך כדי האודישנים שמענו סיפורי חיים מדהימים. היה לי חשוב לקחת אנשים אמיתיים, שמכירים את חיי הקיבוץ ואת ההפרטה, שידעו מה אמין ומה לא, שיוסיפו אמת מסוימת שעוברת מעצם ההתנהלות על המסך.
הרבה מהסיפורים ששמענו נכנסו לתסריט, גם משפטים שנאמרו על ידי אנשים והיו מאוד יפים ונוגעים ללב. בין השחקנים של הסרט יש שתי שחקניות מקצועיות: גילי בן אוזיליו המנוחה, שמשחקת את בתה של חנה, ורות גלר שמגלמת את שכנתה. יתר השחקנים הם חברי קיבוצים ומושבים.
הסרט צולם ברשפים, ניר דוד ומסילות. מראות הקיבוצים והאווירה בהם הוסיפו לצילומים, נעירות חמור מפינת החי שנשמעו ממש כמו בכי (את חלקן אפשר לשמוע בסרט) והיו - מצחיק ככל שישמע - יפות ומרגשות. או למשל כשאנשי הצוות הכינו את חדר האוכל שצולם ברשפים, חברי קיבוץ שראו את האור הדולק נכנסו לבדוק מה קורה במקום שננטש לא מכבר, ושמחו לראות את חדר האוכל מואר ופעיל כמו פעם (צילומי החוץ של חדר האוכל נערכו בניר דוד, שם חדר האוכל פעיל. בזמן ארוחה, האנשים מעמידים את אופניהם בחזית המבנה, ואנחנו קיבלנו מראה מרהיב ובלתי מתוכנן).
אילוצים שונים תרמו את תרומתם, הראיונות שחנה צופה בהם בארכיון למשל, היו טקסטים שנכתבו בתסריט, אבל בפועל לא הספקנו לצלם את כולם. בסופו של דבר קטעי ארכיון כתובים התחלפו בצילומים אותנטיים ומרגשים מהאודישנים. גם סיפורים מחייהם של השחקנים הוסיפו פיסות מציאות.
בתיה בר, השחקנית הראשית, שהיתה לוחמת בפלמ"ח, סיפרה על נס הקוממיות שנמצא בארכיון של קיבוצה, קיבוץ גשר, שקיבל אותו על עמידתו בהתקפות הכבדות במלחמת העצמאות. "יש לנו מזל שהנעורים שלנו מקבילים לנעורים של הארץ" סיפרה, והמשפט מיד נכנס לתסריט, אבל יצא בסופו של דבר בעריכה. לדבריה התקופה ההיא היתה תקופה מלאת רגשות וחרוטה לה בנשמה.
כך נכנס נס הקוממיות של גשר, לארכיון של חנה. חנה מספרת עליו לגבר שמגיע לראות את מצב המבנה ואומרת לו בעצב "היום שוכחים מה עשינו" (עוד אחד מהמשפטים הנוגעים ללב שנאמר במציאות). הארכיון באותה סצנה דולף מהגשם. אנשי הארט סידרו מתקן מיוחד שיטפטף טיפות גשם מהתקרה. בצילומים היה קצת קשה לתפעל ולתזמן אותו. באותו יום ירד גשם ופתאום הארכיון (שהוא בעצם בית ילדים נטוש בקיבוץ רשפים) התחיל לדלוף, ובדיוק במקומות הנכונים.
יש אנשים שראו את הסרט ואומרים שהוא קשה מדי ולא מייצג את המציאות, יש שראו ואומרים שהוא לא קשה מספיק, שהמציאות הרבה יותר בעייתית. באחת מפגישות התחקיר, סיפר חבר בן 89 על הרגשתו הקשה בקיבוץ המופרט ועל היחס השלילי אליו. הוא הרגיש שאולי ההקרבה שלו למען הקיבוץ היתה לשווא (תחושה שהביעו אחרים שאף הרגישו שמה שהם עשו הפך להיות חסר ערך). חברי קיבוץ אמרו שאותו אדם הוא טיפוס בעייתי, שמאמצים רבים נעשים למענו. אבל ההרגשה הפנימית של כל אדם היא מה שהיא.
גם כשאנחנו הכי בסדר בעולם, זה לא משנה את העובדה שהאדם שמולנו כואב, לפעמים אנחנו לא מבינים מה עובר על האחר. אז כן, הסרט קשה מדי או לא קשה מספיק, מציאותי או לא, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים.
"מה, העצים הם אחרים?", אומרת אחת הדמויות בסרט, דברים שנאמרו במקור (עם שינוי קל בניסוח) על ידי חבר קיבוץ בן 91, שהקיבוץ שלו כמעט התפרק לחלוטין, "תמרים הם תמרים, ובריכות הדגים הן בריכות דגים, ואין זה משנה אם יש כעת אידיאולוגיה כזו או אחרת, זה חי, זה צומח, זה מביא יבולים". מה שהוותיקים עשו בעבר הוא הבסיס למה שיש לנו היום, ואף אחד לא יכול לקחת מהם, ומה שהם עשו תמיד היה ותמיד יהיה בעל ערך.
לפנייה לכתב/ת 
