אש, חיה. מסמכי גדוד הפרדות נחשפים
במידה רבה הם היו המילואימניקים הראשונים של צה"ל - אבל לא קיבלו מכתבים מהבית, לא שתו קפה שחור בפינג'ן ולא סבלו משפשפת. הסוס, הפרד והאתון נקראו לדגל, ועם מספר צבאי על הפרסה טיפסו במעלה ההרים והגבעות. זה סיפורם
עוד בגדוד נהגי הפרדות
הוא צעד בפסיעות מדודות,
והוביל אחריו את הטור
וזכה לציון ועיטור.
נהגו הפרדות אז ללחוש:
"הוא תמיד קופץ בראש!"
(אי-אה, אי-אה)
כשהקימו "חומה ומגדל"-
הוא ראשון העפיל אז אל על,
והוביל על גבו החיוור
עמודים וסלילים לגדר.
ואמר אז פטיש למכוש:
"שוב, רק הוא קופץ בראש!"
(אי-אה, אי-אה)
כשיצאה הבריגדה לחול -
הוא צעד במדבר הגדול,
והוביל על גבו הכחוש
מכלים ופגזים כדרוש.
וידעו "הגנה" וגם פו"ש:
"הוא תמיד קופץ בראש!"
(אי-אה, אי-אה)
(מתוך שיר החמור - מילים: דן אלמגור, לחן: סשה ארגוב)
1949, לשכת הגיוס בתל ליטווינסקי (היום תל השומר). נתן וייס, שריד למשפחה ענפה מבז'וזו'ב שבפולין שנספתה בשואה וניצול אושוויץ, ממתין בתור לשיבוץ בצבא הנלחם על עצמאותו. הפרופיל שנקבע לו - 97. הקצין שמולו מעיין במסמכים הבודדים העומדים לרשותו של וייס, שבקושי יודע עברית. "אתה יודע מה זה סוס? היו לכם סוסים בכפר?", שואל הקצין. "כמובן", משיב וייס. "אם כן, אתה משובץ לגדוד נהגי הפרדות", מצווה הקצין ופונה לקצין שישב לצדו ביידיש: "הנה, יש לכם עוד קורבן".
"לא כל אחד היה מוכן לשרת ביחידה הזו", מספר וייס ל-ynet. "לא כולם יודעים איך להסתדר עם סוס. אז להסתדר עם פרדות? וילדע חייע". וייס אסף את חפציו האישיים ויצא לדרך. 45 יום לאחר מכן, בתום הכשרה בסיסית בפרדס, כבר יטפס למשלטים בצפון, רכוב על סוסה וחמוש באקדח. חבר בכוח הלוגיסטיקה, שהיה אמון על אספקה, פינוי וחימוש הכוחות הכובשים במלחמת העצמאות.
ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, הנמצא בימים אלה בתהליך דיגיטציה של המסמכים, פתח את תיק גדוד נהגי הפרדות ששירת בצה"ל עד מבצע קדש. גדוד שהוקם במקור ככוח תובלה ארצישראלי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, גדוד שאותו יזם זאב ז'בוטינסקי ושעליו פיקד יוסף טרומפלדור בקרב על גליפולי. עם הקמת המדינה, הוקם הגדוד מחדש במטרה לענות על צורכי הלוגיסטיקה של הצבא - לשנע תחמושת, מים ומזון לכוחות המסתערים ולפנות פצועים.
צ' על שוק ירך שמאל
במידה רבה, הם היו המילואימניקים הראשונים בצה"ל. אבל בשונה מהמילואימניק הטיפוסי, הם לא קיבלו מכתבים מהבית, לא שתו קפה שחור בפינג'ן, לא גלגלו ביניהם שיחות על מעלליהם עם נשים ולא סבלו משפשפת. הסוס, הפרד והאתון נקראו לשירות, נפרדו מבעליהם בחווה וסופחו לצה"ל. עם מספר צה"לי על הפרסה ומספר המוטבע על רגליהם, הם נקראו לדגל וגמאו קילומטרים במעלה ההרים והגבעות.
ב-11 באוגוסט 1948 הפיץ מפקד הגדוד, חיים אפלבוים, מסמך הנוגע לסימון בהמות המשא. "כל בהמות המשא ורכיבה ששייכים ליחידות צבא ישראל מסומנות באות צ' על שוק הירך השמאלית האחורית", כתב. "המספר הסידורי לבהמה נקבע על פרסת יד שמאלית. הפרסות שנמצאות בשירות הגדוד מסומנות ממספר 1 עד 500". על אפלבוים הייתה האחריות לדאוג לגיוס הבהמות מבעליהן, לדאוג להכשרת החיילים בגדוד וכמובן לדאוג לבריאותן של החיות והזנתן. כמו כל תחזוקה של כלי רכב בלחימה, לא די היה באספקת עשב ומים לבעלי החיים שעמדו לרשות הצבא.
היעדים לכיבוש במלחמת העצמאות היו לרוב ללא דרכי גישה לכלי רכב ממונעים, ואם היו דרכים שכאלה, הרי שכלי רכב ממונעים לא היו בנמצא בכמות הנדרשת. הטיפוס התלול במעלה ההר והגבעות לעבר המשלטים דרש אמצעי שינוע נוחים וגמישים. הפרדות התאימו היטב למשימה. "עקב המצב הקשה בו נתונים המשלטים מהם נמצאים במצב ניתוק או ניתוק למחצה, אני מבקש לאשר לחטיבה 4 עוד 8 פרידות", כתב למטכ"ל רס"ן צבי אורבך, קצין אפסנאות חזיתי ב-15 בדצמבר 1948.
מסמך נוסף מצביע על מצבת הפרדות העומד לרשות היחידות הלוחמות בספטמבר 48'. לגולני, למשל, היו 2 סוסים ו-18 פרדות. לחטיבת הראל - 10 פרדות בלבד. גבעתי קופחו עוד יותר - ארבעה סוסים בודדים. התותחנים, לעומת זאת, שנשאו ארטילריה ומקלעים כבדים, קיבלו 39 פרדות, שני סוסים וחמור. חטיבת ירושלים קיבלה 25 פרדות.
הסוסה ליזה
נתן וייס, היום בן 86, שמע לראשונה על גדודי הפרדות עוד כשהיה במחנה העקורים בפרנקפורט. "במקרה ידעתי קצת על המקום שאליו אני נשלח, כי קראתי בזמן שחיכינו לעלות ארצה על גדודי נהגי הפרדות של בורמה במלחמת העולם, בקרבות באוקיינוס השקט. בכפר שממנו באתי בפולין, לכולנו היו סוסים ולכן הכרתי היטב את בעל החיים וידעתי איך לטפל בו. זה עניין של מומחיות לטפל בפרד".
אבל הקליטה בגדוד נהגי הפרדות בצה"ל לא הייתה פשוטה לווייס, כמו ליתר החיילים ששנים בודדות קודם לכן היו במחנות באירופה. "בוא נאמר שלא קיבלו אותי בפרחים, הצברים", אומר וייס. "קודם כל לא ידענו עברית, ודבר שני התייחסו אלינו כמו לסוג ב'. 'אתם סבונים', אמרו עלינו. לי יש מספר על היד והתביישתי להפשיל את השרוול של המדים ליד כולם".
אבל רצף האירועים במלחמה לא השאיר ברירות אלא להמשיך הלאה. "התפקיד שלנו היה להגיע לאיפה שאף בן אדם לא יכול להגיע עם ציוד כבד לבד ברגל, לפעמים זה היה טיפוס שלא ייאמן. איפה לא היינו, מהמשלטים בצפון ועד ים המלח. הרי ישבו חבר'ה במשלטים, לפעמים גם שבועיים בלי מים ואנחנו היינו צריכים להגיע אליהם. בכל כיתה 13 פרדים, בטור של יותר מקילומטר הולכים יחד בכל מקום בארץ".
כאחד המנוסים ביותר, וייס רכב על הסוסה ליזה וסייר הלוך ושוב לאורך הטור, מטפל בפרדים שנקלעו לבעיה או בתקלות מבצעיות. "אוכפים שנוטים לצד אחד כי החייל רוקן קצת את הג'ריקן הכבד, פרדים שסובלים מתשישות ולא מסוגלים עוד לזוז. משמעת מים אתה יכול לאכוף על חייל, אבל אי אפשר לכפות משמעת מים על בהמה".
הפרדות סירבו לטפס
לפעמים נאלצו חיילי הגדוד להרכיב לפרדים פרסות מגומי, כשנאלצו להחריש את צעדיהם במבצעים סודיים. לפעמים נאלצו לתת זריקה לפרד שהחל לנעור קרוב לחיילי אויב. וייס נושא עמו זיכרון כואב על חבר בגדוד שנהרג בפעילות מבצעית. "היינו גומאים מרחקים עצומים ולפעמים החיילים היו נרדמים על הפרד. אחד החיילים קשר את ידו לפרד ונמנם תוך כדי הליכה באמצע תמרון בסביבות עין גדי. לפתע הפרד החליק בשביל וצנח לתהום והחייל, שהיה קשור אליו, צנח אל מותו".
לא תמיד היה אפשר לצפות את התנהגותו של בעל החיים בגדוד נהגי הפרדות. לעתים נתקלו החיילים בסירוב הפרדות לטפס במעלה הגבעה. לעיתים הותשו וצנחו אל האדמה. השר לשעבר רפי איתן, שנפצע בקרבות מלכיה העקובים מדם שבגבול הלבנון במאי 48', זוכר איך נאלצו הלוחמים לסחוב את הנשק והאספקה - לעלות ולרדת פעם אחר פעם. גדוד חטיבת יפתח, שנע במסע רגלי בליווי פרדות במעלה הר נפתלי, נאלץ לשאת על גבו את כל האספקה כשאלו סירבו לטפס.
"השתמשנו בדרכים שהן לא דרכים. ברור שעם ג'יפים זה הרבה יותר קל ומהר מאשר פרדה, אבל אז לא היו תמיד ג'יפים. באותו אירוע כל חייל לקח חלק מהציוד והיו מקרים שהלכנו פעמיים כדי להביא את הציוד. ברגע שהמדינה יכולה הייתה לייבא ציוד עודף אמריקאי, הג'יפים הפכו לכלי התחבורה המרכזי בדרכים הללו. את הלחימה בנגב ביוני כבר עשינו רק עם ג'יפים. כנ"ל גם במערכות בלוד, רמלה ולטרון".
פרד רובוטי
"תקנות שעת חירום: הוראות בדבר רישום ציוד וגיוסו. סוג הציוד: פרד/פרדות. עליך להעמיד את הציוד הנ"ל לשירות הצבא ביום... בשעה... ב... ולשם כך עליך להביא את הציוד הנ"ל בזמן האמור למקום הנ"ל. אדם שלא מילא חובה המוטלת עליו או חיבל בציוד או גרע ממנו בכדי לפגוע בכושרו, דינו מאסר עד שנה אחת או קנס של 300 לירות או שני העונשים כאחד". (מסמך גיוס פרדות לצה"ל, 1951)
גדוד נהגי הפרדות הספיק להשתתף גם במצעד צה"ל ביום עצמאותה השני של המדינה, ולקח חלק בתמרונים שערך הצבא לאחר מלחמת העצמאות. לאחר מבצע קדש בשנת 56', פוזר הגדוד כשכלי הרכב החדישים החליפו את הסוס והחמור. זה לא אומר שזה היה סוף דרכו של בעל החיים בשירות חיל הלוגיסטיקה. השימוש בבהמות משא נשמע אולי לקוח מהעבר הרחוק, אבל צריך לזכור - אפילו במלחמת לבנון השנייה עשה צה"ל שימוש בלאמות כדי לשאת ציוד לכוחות החי"ר, אם כי לא בהצלחה מרובה. התברר כי לא די בגיוס בעלי החיים לשירות מילואים ומילוי צורכיהם הבסיסיים, יש להכשיר לוחמים לטפל בהם ולהובילם בקרב. בנוסף, יש להכשיר כוחות להגן עליהם במערכה. אחרי הכול מהווה בהמת המשא יעד עבור האויב, המנסה למנוע את העברת האספקה לכוח שמולו.
אל"מ במיל' שאול נגר, עורך בטאון השריון, מזכיר כי צבאות רבים עשו ועדיין עושים שימוש בפרדות לנשיאת ציוד. "הגרמנים במלחמת העולם השנייה השתמשו בסוסים ופרדות בשטחים מורכבים ומקומות שלא היו בהם מסילות רכבת או דרכים סלולות. נשיאת הציוד קלה וכך גם הפריקה ממנה, יחידות החי"ר יכולות לנוע בקלות גדולה יותר בלי משקלים גדולים. אבל צריך לקחת בחשבון כי כשאתה לוקח בעל חיים יש לך בעיה נוספת - הוא עוד יצור חי שצריך לדאוג לו ולטפל בו, לתת לו מנוחה - אחרת יתפגר. במאה ה-19 למשל, היו מחליפים סוסים באמצע הדרך ולוקחים אחרים ורעננים יותר".
ראש מדור יבשה במחלקת תורת לחימה, רב-סרן דותן דרוק, כתב במאמר "לא היי טק אבל יעיל, בהמות משא בשירות הצבא" בבטאון "מערכות" כי אפילו הצבא האמריקני עושה כיום שימוש בבהמות משא. "משיירות של סוחרים מימי המקרא ועד היום בהמות משא משמשות את בני האדם. בצבא הן מסייעות בהעברת ציוד לכוחות החי"ר ופינוי נפגעים. האמריקנים, שלהם צבא מתקדם לכל הדעות, עשו שימוש בפרדים במקומות מסוימים באפגניסטן וכמוהם גם כוחות נאט"ו. יש מקומות שבהם זה עדיין אפקטיבי".
העתיד, כך נדמה, שואב השראה רבה מהעבר. צבאות רבים, מוסיף נגר, שוקדים בשנים האחרונות על פיתוח הפרד המכני - רובוט המדמה בהמת משא, נע בדומה לה וניחן ביכולת טיפוס דומה לשלה. "החמורים המכניים עוד לא הגיעו לשלבים יישומיים אבל זה בפיתוחים מתקדמים. יותר ויותר כלים בלתי מאוישים נכנסים ללחימה המודרנית, פחות בקרקע ויותר באוויר ובים. אבל זה תהליך שקורה. הפרד הרובוטי יהיה אוטונומי מהבחינה הזו שיקבל פקודה ונ"צ ב-GPS, וינוע בהתאם לפקודה שהוזנה לו מראש. כמו שלאדם הרגיל יש כושר תנועה טובה יותר מגלגל באמצעות הגפיים, כך גם לפרדות. הוא נאחז טוב יותר בקרקע. הרובוט מדמה בעל חיים - כשמקדימה ראש עם כל הסנסורים שמודד ובודק. זה לא משתווה במהירות לכלי רכב ממונע, אבל מגיע למקומות שכלי הרכב הממונע לא יכול להגיע".
הכירו את החמור המכני:
לפי רס"ן דרוק, שהוא גם סגן מפקד גדוד חי"ר, "הטכנולוגיה מחקה בסופו של דבר את הטבע. היא מאפשרת גמישות ותנועה טובה יותר בשטחים מורכבים. ההבדלים המהותיים בין הרובוט לבעל החיים הם בתחזוקה. בכל צבאות העולם יש כיום קיצוצים, הפתרונות הטכנולוגיים לפעמים יקרים מדי ולכן גם
פחות יעילים. מעבר לזה, לכל פיתוח טכנולוגי יש גם מישהו שצריך ללמוד את המכניקה. זה כרוך בעלויות".
מאת: רא"ש אג"ם. הנדון: ביטול יחידת הפרדות - סדיר. "ראש המטה הכללי בקשני להודיעך כי יש לבטל את יחידת הפרדות בסדר הכוחות הסדיר. נא הוציא הוראה מתאימה בהקדם. ראש מטכ"ל/אג"א יבדוק עם משרד הביטחון אפשרות מכירת הפרדות הקיימות כיום". (רס"ן שלמה גזית, ראש לשכת הרמטכ"ל. 18 בינואר 1954)
מרבית חברי גדוד נהגי הפרדות שלחמו על הקמת המדינה כבר אינם בין החיים ונדמה כי הדרך עוד רחוקה מלספר את סיפור הגדוד כולו. נתן וייס היה שמח לו יכול היה לפגוש את חבריו לגדוד, שאיתם נותק הקשר לאורך השנים. "אני כל כך רוצה לדעת מה איתם, לארח את החבר'ה שלי אם נשארו עוד כאלה בביתי, לעשות פגישת מחזור של כל נהגי הפרדות. זו הייתה תקופה מרתקת בחיים שלי. אם הם קוראים את הכתבה, אני קורא להם ליצור איתי קשר". ומה באשר לסוסה ליזה? בתום המלחמה גם הקשר איתה נותק. עד היום לא יודע וייס מה עלה בגורלה של ידידתו הקרובה.
לפנייה לכתב/ת 
