"ילד שלי. יום אחד אני אספר לך על דוד גיא. כדי שתבין למה יש ימים שאמא פשוט מתגעגעת. יום אחד אספר לך על ארמונות בחול וריקודים בגשם, על אוהלים בסלון ועל כוס קפה של יום שבת במרפסת. אני אסביר לך שזה לא תמיד בשליטה. שלפעמים אמא אוספת אותך מהגן ואין מספיק מייק אפ לכסות את העיניים הנפוחות וקמטי השנים, הדממה, הבדידות והמבוכה"

הדברים שכותבת "אחות של גיא" מדי שנה בפרויקט "החלל שלי" ב-ynet, הפכו מזמן לאחד הטקסטים הנוגעים והחודרים ביותר של יום הזיכרון. בשנה שעברה סיפרה לאחיה ז"ל על התינוק שנולד לה. השנה בחרה לכתוב לאחיה ולבנה יחדיו. הנה הקטע המלא כפי שפרסמה בטוקבקים 119 ו-120, כאן.

על החיים אח שלי.

בחרתי לחיות כשלא היה לי כח לפתוח את העיניים.

אני זוכרת את עצמי במקום לחזור הביתה מהצבא, עולה על האוטובוס לירושלים.

חשבתי שאולי אם אעמוד שם, באמצע הדממה, אולי פתאום תבוא אלי, ואזכה במידה של נחמה.

אח שלי. בחרתי לחיות כשנהרג חבר. אמרתי לא עוד. די כבר. זה חייב להגמר. אני זוכרת את עצמי זורקת איצטרובלים על העצים. חשבתי שאם אפגע בעשרה, תבוא קצת ותראה את עצמך. אחרי עשרה, ניסיתי עשרים.. 'חי פעם, רק פעם. יש טעם, אין טעם. עם כח, בלי כח. שער הרחמים'. אח שלי. בחרתי לחיות כשהחושך התגבר. אני זוכרת ימים של זריקת אבנים לתוך המים. אולי תצא לשניה מהים ותשאר... ובחרתי שוב ושוב וקרסתי לתהום. וצפתי על גלים של זמן שאול וקרסתי שוב למצולות... על החיים אח שלי. כי המוות בלתי נתפס. על החיים אח שלי כי מה עוד נשאר?

יום אחד אספר לבן שלי על העולם כולו שהיה שלך(צילום: מוטי קמחי)

עם כח. בלי כח. שער הרחמים.

ילד שלי. אתה החיים. אין יותר. אין פחות. בשבילך אני קמה בבוקר. בגללך אני משתדלת כרגע לא לבכות. הלוואי שלא תכיר את המילה מלחמה. הלוואי שעד שתבין, זו תהיה מילה שנשכחה. יום אחד אני אספר לך על דוד גיא. אני אספר לך על כל הדברים הנפלאים והמעצבנים שהוא היה עושה איתי. כדי שתדע. כדי שתבין. למה יש ימים שאמא פשוט מתגעגעת. יום אחד אני אספר לך על ארמונות בחול וריקודים בגשם. אני אספר לך על אוהלים בסלון ועל כוס קפה של יום שבת במרפסת. אני אנסה לא לבכות. אני אשתדל לא לקפוא.. יום אחד אני אקח אותך לטיול בעקבות דוד גיא. נעבור בגינה ונשב על הספסל ברחוב. ובשקט בשקט בלי שאף אחד יראה, נשלח יד להרגיש. יש שם גיא ו-במבי ולב גדול. אני אנסה לא לקרוס. אני אשתדל לא לכעוס, איך בשניה אחת הכל הלך לעזאזל. הכל. יום אחד אני אסביר לך שזה לא תמיד בשליטה. שלפעמים אמא אוספת אותך מהגן ואין מספיק מייק אפ לכסות את העיניים הנפוחות וקמטי השנים, הדממה, הבדידות, המבוכה.

אח שלי. יום אחד אני אספר לילד שלי עלייך. על כל העולם כולו שהיה שלך. איך ניגנת תופים וגיטרה ופסנתר. איך הלכת לשבת עם אנשים מבוגרים כדי שיהיה להם עם מי לדבר, איך לא נתת לאף אחד לבחור עבורך ואיך אהבת לחיות, אהבת להיות. היית אתה ואין עוד... על המוות 'מפולות בהרים חשבו שזה יקרה באיזה יום עצוב ארמונות נוצצים הפכו בשניות לאיזה חור עלוב' מבחוץ זה יכול להראות כמו מקום פסטורלי. אנשים נפגשים, פרחים. ילדים מתרוצצים עושים קוקו לזרים.. מבחוץ זה יכול להראות מקום שוקק חיים. מי שמכיר יודע שכאן קבורים ילדים. רוצה לכתוב לך היום אבל לא מצליחה. לא יוצאת לי מהראש תמונה של בחור באחת החטיבות שניגש אלי ואמר לי - אני קורא מה שאת כותבת כל שנה. את נותנת לי תקווה. הרי אני רוצה רק לספר אותך. לשמור חזק שלא יאבד. אני רוצה רק להראות לך, שגם אם אתה טמון בחול - אתה לא לבד. הרי אני לא אומרת שזו אני ורוב מי שאני מכירה אפילו לא קרוב ללנחש. וזה טוב לי ככה. לדעת שאתה תמיד שלי ולפעמים של מי שמבקש... כשמסתכלים מאחור לא יודעים. הרבה פעמים, גם כשמסתכלים בפנים. קמים בבוקר והולכים לעבודה. לוקחים את הילד מהגן וארוחת ערב והשכבה. על הספה בלילה עולות המחשבות.

האדמה עדיין מניבה אך גם מתמלאת קברים(צילום: רויטרס)

אתה רואה אותי? איפה אתה?

זה בא פתאום משום מקום. דפיקות חזקות בדלת, בחור עם ילד במנשא, בתחזית אומרים שהים מחר מלא גלים, בקפה שבשכונה כשנכנס שכן, בתור לכספומט כשמישהו פתאום אומר את השם, ביום, בלילה, בגשם, בשרב. זה בא פתאום משום מקום ומה עושים עם זה עכשיו?? זה עדין תופס אותי לא מוכנה. אולי כבר די? כבר עברו המון שנים אולי כבר יהיה איזה אות של אזהרה? שהדמעות הולכות לעלות, שהגרון נהיה יבש, שהראש מוצף במחשבות ובשניה פתאום מתרוקן. שלרגע יש מן אלם שעוד לא המציאו לו מילה. אולי זו ההגדרה של בחילה. אז מה יש שם תגיד? שאתה לא מוכן לחזור? אני לא מבינה. יש פה אותנו ויש פה ים ומבחינתי זה מספיק וזה הכל. תגיד, איך אתה לא רוצה לראות אותי? לראות אותי גדלה. אוף. ניסיתי בלי דמעות ועכשיו שלולית גדולה.. במפגש אחד על אחד זה ברור. רואים בעיניים. מן עצב עמוק של שנים. סדקים על סדקים, שברים מודבקים. קורסים ואוספים. נסוגים וחוזרים. והארץ מלאה, והיום במיוחד. הולכים אחד ליד השני ברחוב בלי לדעת שכולם בעצם אחד. ואתה לא כאן כדי שאראה לך איך הכל השתנה. הלילה לא תמיד לילה והיום לא תמיד יום, השמש עוד זורחת אבל כבר לא בכל מקום. הבית אותו הבית רק שכולם קצת עצובים. האדמה עדין מניבה אבל גם מתמלאת קברים. קשה לי וכואב לי ואתה לא שם ולא פה.. אני מתגעגעת ובוער בי שרק לקצת תבוא... שתראה שלמרות הכל אני בסדר, כי הים שלך עדין אותו הים. גדול, סוער וגם בוטח. מכה ומתעתע כל פעם מחדש אבל גם סולח. קוראים לזה שכול אבל כנראה שעוד לא המציאו לזה ממש את המילה. אולי זו ההגדרה של סוף ומחילה.

יש לי בשביל שנינו, אח שלי. יש לי בשביל שנינו(צילום: אוהד צויגנברג)

על החיים ועל המוות אח שלי.

רצתי הכי מהר שיכולתי הביתה. זוכרת מה לבשתי. זוכרת את הדקה. זוכרת איך התיישבתי ולא הצלחתי לקום שעות מהרצפה. זוכרת את החושך שנפל פתאום. זוכרת שהיה לי ברור מהשניה הראשונה. זהו. נגמר. צריך להתחיל מההתחלה. זוכרת שכולם אמרו - מה נעשה עם הילדה. הם לא נפרדו שני אלה.. מה נעשה עכשיו איתה... אולי עדיף שילדים לא יגדלו ככה קרובים, בלתי ניתנים להפרדה. בימים של אפלה אני זוכרת שחשבתי שאולי היה עדיף להיוולד בת יחידה. אבל אז יש יום של שקט ואני לא מבינה איך עלתה בי בכלל המחשבה. אתה שלי, אני שלך ואין פה שאלה. על החיים ועל המוות אמרנו, וקפצנו לבריכה, על החיים ועל המוות, והלכנו לצבא, על החיים ועל המוות – תמיד היינו אנשים חולמים, על החיים ועל המוות – עליתי על ההר וכמעט קפצתי כמה פעמים.. על החיים ועל המוות. עצרתי בשניה האחרונה. כי מה לי ולמוות. ושוב – בחילה ומחילה.. על החיים כי המוות ברור. לשמוח, לפרוח, להצליח לבחור. לחלום כי כך גדלנו, לבחור בלהגשים את החלום. לעלות על הגג כדי להביט לשמיים, לשלוח אלייך יד ולרדת לבינתיים. לתת לך מקום גם אם אתה בא כשלא מתאים. לחשוב כל יום מחדש - אם תבוא האם תכיר אותי? מחכה לך כאן, שם ובכל מקום. שתפציע, שתופיע ונלך להביט לחיים בעיניים ולא להתבייש. 'אל הרוח, אל המים, אל האש, כמו תפוח שרחק מן העץ. אל הדרך, עד אליך, עד לאופק, כבת דמותך שהאיצה בי כדופק. אל תפנה, אל תבכה, אל תכבה...'. יש לי בשביל שנינו אח שלי. יש לי בשביל שנינו. אז אתה כבר יכול לבוא כי כבר יש לי בשביל שנינו. יש לי כוחות ויש בי שוב את האש ואצעד בשבילך לאן שתבקש. כי כל פעם שהייתי צריכה היית שם בשבילי. יש לי בשביל שנינו אח שלי. אולי תבוא וכבר תהיה קצת איתי?? אוהבת אותך. בוטחת בך. יודעת שלא משנה מה יהיה, ולאן אפנה. אתה שלי ואני שלך. בדמעות וחסד.

בגעגועים בלי סוף.

אחותך.