"בצפירה הזו צריך לעמוד או לרוץ?"

נולדתי עם הסירנה, כך קראו לה אז. אמי האמיצה עמדה על כך שאת בנה היא לא תלד במקלט מואפל, אפוף בצפירות עולות ויורדות. "הוא ייוולד במחלקת יולדות כמו תינוק רגיל", היא התעקשה. וכך בחודש התשיעי להריונה, החודש העשירי בשנה, מצאה עצמה מפלסת דרכה אל בית חולים העמק בעפולה. זה לא עזר, גם שם שמעו היטב את הסירנה, אי אפשר היה להתחמק ממנה במלחמת יום כיפור. השבוע נזכרתי בסיפור הלידה כששמעתי באקראי ילדה שואלת את אמה: "אמא, בצפירה הזו צריך לעמוד או לרוץ?".

עוד בערוץ הדעות:

שוויון בנטל? הגיע הזמן שנוותר / בן גלעד

יציאה לשוק עבודה היא לא שירות / איתי בן חורין

ישראל 2013 נעה בין עמידה בצפירת הזיכרון לבין ריצה בצפירת המלחמה, בין סירנת ההתייחדות לבין סירנת ההתגוננות. היא הייתה כזו עוד מאז הקמתה - יד אחת נלחמת, יד אחת זוכרת. זו גם הייתה מנת חלקו של העם היהודי. גם אם לא היו צפירות פיזיות, הרי שהמתח הזה, בין המאבק לזיכרון, תמיד היה מונח על השולחן. אותו קושי בלתי אפשרי

 של מיעוט נרדף החי בין הנצחת הנופלים במאבק לבין התזכורת שזה אף פעם לא מסתיים, יש עוד שליט או כובש או צורר שבגללו מתגוננים ומנציחים הפעם.

מפרעה ועד המן, מנבוכדנצר ועד טיטוס, מהיטלר ועד אחמדיניג'אד - כל צורר תורן הפעיל את "סירנת ההשמדה" בתורו. בגלל כוונתם להשמדת היהודים אנו רצים ומתגוננים, ולאחר מכן עומדים וזוכרים, כבר אלפי שנים. ישנו חוט סמוי המקשר בין שתי הצפירות, כזה שמזכיר בכל מטח טילים ובכל יום זיכרון שהמאבק של ישראל עדיין לא תם. חלום הדורות לשקט ולשלווה בארץ ישראל לא התגשם עדיין, הקמת המדינה המיוחלת לא הביאה לסיום תפקידה של צפירת המלחמה.

ישראל 2013

הצפירות בישראל 2013 מספרות דבר או שניים על קווי המתאר של החברה הישראלית. אם אתה רץ למשמע צפירת האזהרה - אתה בטח גר בישראל, ואם אתה עומד בצפירת הזיכרון - אתה כנראה גם ישראלי. למשמע צפירה אחת כולנו רצים, כי אין ברירה. בשנייה, ובכן, חלקים בחברה הישראלית מעדיפים להמשיך בהליכה כשכולם עומדים.

אולי זה חלק מלידתי למוזיקת הצפירה במלחמה, אולי זה הגעגוע לנופלים ואולי זה הרבה יותר בסיסי מכך - זה פשוט להיות ישראלי. אבל להבנתי מי שאינו עומד בצפירות הזיכרון - אינו מכבד את זכר אלה שהגנו על חייו. במקומות מסוימים היו מכנים התנהגות כזו ככפיות טובה.

כי ברגע בו נשמעת צפירת האזהרה, באותם צעדי ריצה למחסה או למקלט, באותם רגעים נטולי מחשבה בהם שולטות תנועות אינסטינקטיביות המגוננות מקרוב על ראשי הילדים - יש גם מי שמגנים בזה הרגע מרחוק. יש מי שמחרפים נפשם למען זה שאינו עומד בצפירת הזיכרון, ועלולים (חלילה) להיות מונצחים בצפירת הזיכרון הבאה.

בעידן שבו סוללות טילים מכוונות לכל עיר ולכל כפר במדינת ישראל ובמצב בו העורף הפך לזירת המלחמה העיקרית - אך ראוי למנהיגי חלקים קיצונים במגזר החרדי ולמנהיגי המיעוט הערבי בישראל לבחון את משמעות אותו קשר סמוי בין שתי הצפירות. להבין כי בישראל 2013 החיים שונים מאלו שהיו נהוגים ב-48 או ב-67, להפנים שכולנו פה בסירה אחת גדולה שנקראת ישראל, בין אם אוהבים את זה ובין אם לאו.

בישראל 2013, צפירת המלחמה ממשיכה להוליד כאב נוסף של

 צפירת זיכרון. כל חלל נוסף מביא עימו אל מעגל השכול משפחה שנקרעת באבחה. זהו המעגל שעלינו כחברה לחבק, לתמוך, להוקיר ולכבד. כך ראוי לטעמי לנהוג, לכל הפחות, כלפי מי שהגן עלי ועל משפחתי.

אני מייחל ליום בו תישאר רק צפירה אחת, צפירת יום הזיכרון. יום בו רק נעמוד, נזכור את הנופלים ונחבק את המשפחות. יום בו לא נצטרך עוד לרוץ למחסה, יום בו לא ייוולדו יותר תינוקות לצלילי סירנת מלחמה.