לזכור ולחגוג גם בחו"ל

טסתי לחו"ל בידיעה שאני עתידה לפספס את החג האהוב עלי - יום העצמאות. "לא נורא" חשבתי לעצמי בעודי נוסעת לשדה התעופה בין מכוניות מקושטות בדגלי ישראל, 'בלוס אנג'לס יש המון ישראלים וגם המון יהודים, אוכל לחגוג את יום העצמאות שם".

עוד בערוץ הדעות:

עוד בערוץ הדעות:

שוויון בנטל? הגיע הזמן שנוותר / בן גלעד

יציאה לשוק עבודה היא לא שירות / איתי בן חורין

ביום שלפני הטיסה, קפצתי לשוק הכרמל. בשוק חיפשתי דגלים ליום העצמאות. שרשרת עם דגלי החיילות, לא מצאתי. האם צה"ל נשכח מהתמונה? ואיפה החלק של יום הזיכרון בעניין? הרי זכרון הנופלים ושמחת העצמאות הולכים יד ביד או לפחות כך חונכתי.

"את אחת משרשרת הדגלים שקניתי אתלה מעל המיטה בלוס אנג'לס", לא צריך להתבלט או ליידע את כל השכנים, אפילו שחלקם יהודים. השנה אחגוג יום עצמאות בגולה במדינה שהיא לא המדינה שלי. החמצה. כמה מוזר לחגוג יום הולדת בלי כלת השמחה.

נזכרתי בימי העצמאות בבית ילדותי, בישוב שלי - פעם זו הייתה חגיגה משפחתית - לקראת צאת יום הזיכרון, התכנונים הגיעו לשיאם. כשיצא יום הזיכרון יצאנו לפעולה - תלינו על השער את השלט שהכנו, בצבעים של כחול-לבן כמובן, עם מספר השנים של ילדת יום ההולדת שהתחלפו כשכל פעם גדלה בשנה. המנורות הצבעוניות לעומת זאת, לא התחלפו אבל תמיד היו חלק מהחגיגה.

אחר כך, עייפים אך מרוצים, עשינו סיבוב בכל היישוב הקטן שלנו והבטנו בבתים המקושטים האחרים. רצינו לזכות בתחרות הבית המקושט השנתי. אף פעם לא זכינו, אבל זה לא הפריעו לנו לקשט את הבית כל שנה ושנה.

איפה יום הזיכרון?

עכשיו בלוס אנג'לס, בסופר היהודי הכשר השכונתי, בין מלפפונים גדולים ונטולי טעם, ולימונים גדולים אך קשים מדי, אני מאתרת חומוס מיובא מהארץ. אישה בלבוש מסורתי חותכת אותי עם העגלה, ואני נזכרת כמה קשה היה למצוא עבודה בשכונה היהודית בלונדון, רק בגלל שלבשתי גופיה.

דווקא במכולת היהודית הרגשתי כל כך זרה, הכי זרה מכל מקום במדינה הענקית העצומה הזאת שנקראת אמריקה.

ביציאה מהסופר חיכו מגזינים של "ישראלים באמריקה". על שערי העיתון, דגלי ישראל - זה הכי קרוב לתחושת יום העצמאות שהייתה לי באמריקה עד כה. בין עמודי העיתון חיפשתי מסיבת יום העצמאות להיות בה ישראלית גאה.

לוח שנה עברי הסיח את דעתי. את יום העצמאות מצאתי בלוח השנה, גם את יום השואה. אבל יום הזיכרון לחללי צה"ל חסר לי שם מאוד. המרובע עם התאריך 25-4-5772 היה ריק מאירועים.

נפגעתי, כעסתי, לא יכולתי לעבור לסדר היום האמריקני של "מה נקנה עכשיו". נפגעתי בשביל דוד יגאל שלחם עד שנורה למוות, נפגעתי בשביל סבתא שלי שהקריבה את בנה הבכור בשביל המדינה, ונפגעתי בשם כל שאר האנשים שאיבדו את יקיריהם וגם בשם המדינה שספגה כל כך הרבה דם. נפגעתי אבל אחר כך נזכרתי, שפה באמריקה יש בעיקר יהודים שהם לא ישראלים, וישראלים שאיבדו את ישראליותם.

עכשיו בבית, אבא מניח בעדינות את התמונה של יגאל, אחיו, על השולחן בכניסה ונזכר. מדליק נר נשמה, ושם פרח בכוס ליד. מחר ייסעו בפקקים לבית העלמין הצבאי, לאזכרה הגדולה ביותר במדינה. בדרך יתנגנו שירים עצובים על לוחמים אמיצים, חדורי מטרה ואהבה למדינה.

כל בני המשפחה יפגשו ליד הקבר של יגאל; אני אף פעם לא זוכרת את מספר החלקה, אבל תמיד יודעת איך להגיע. כולם יענדו מדבקה של "יזכור" על דש החולצה, ויעמדו דום בצפירה.

אחר כך ממשיכים לבית של סבתא, שם יספרו סיפורים על יגאל, סיפורים שאני מכירה בעל פה אבל רוצה לשמוע כל פעם מחדש. דגלי ישראל יתנפנפו ויזכירו לנו שבמותם ציוו לנו את החיים, וכמה שעות מאוחר יותר המוזיקה ברדיו תתחלף לשמחה במיוחד ויתחילו חגיגות יום ההולדת למדינה.

מעריצים במכסיקו לגולן

בינתיים בלוס אנג'לס, יש הופעה של אייל גולן, זה הכי קרוב למסיבת יום העצמאות שמצאתי. "יש איזה מקסיקנית שאוהבת יהודים וחולה על אייל גולן", מספרים לי, ואני חושבת 'מה לה ולישראל?!'

כך קרה שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הפכה ארץ הניתוק והשכחה. גם את יום הזיכרון בלוח השנה שכחו, מחקו או לא

 ציינו בכוונה. הכול אפשרי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - בעזרת השם אולי גם דרכון אמריקני. כי אמריקה זה כאן, מרגישים את זה באוויר, אווירה של הכל סבבה, יותר מידי סבבה, במקום אזכור של יום הזיכרון, ציור של נרות שבת. ובמקום ציוניות, דת. אבל את יום העצמאות שמתקרב בכלל לא מרגישים; במקום קישוטי יום העצמאות, יש רי-פייל בחינם של קוקה קולה וזיהום אוויר בשפע.

אין דגלי ישראל על המכוניות בכביש, אבל יש מקסיקנית חוגגת עצמאות לישראל, יודעת בעל פה שירים של אייל גולן. החלטתי לותר ולהישאר בבית, השנה אני בחו"ל, השנה לא חגגתי עצמאות לישראל.