בכלל לא איום: איך לעבור בשלום את גיל שנתיים

בכתבה הקודמת נאמר: החינוך מתחיל בבית. אני אכן מאמינה בכך שההורה הוא הדמות החינוכית הראשונית, העיקרית והמשמעותית בעבור הילד הצעיר. נדמה שזה מובן מאליו ועם זאת, חשוב לומר זאת שוב, משום שבעידן שבו אנו חיים קורים שני תהליכים שלמעשה מחלישים את ההורים כדמויות החינוכיות המשמעותיות.

התהליך הראשון, בשל שינויים חברתיים וכלכליים ברוב המשפחות שני ההורים הם אנשים עובדים. בלי להיכנס לסיבות לשינויים האלה ומבלי להאשים, התוצאה היא שיותר (מדי) ילדים נמצאים מחוץ לבית במסגרות טיפול וחינוך צפופות (מדי), מגיל צעיר (מדי) וליותר (מדי) שעות ביום. עמדה זו אינה שיפוטית וזוהי עמדתם של אנשי מקצוע רבים ושל ממצאי מחקרים המעידים שפעוטות שאינם נמצאים במסגרות איכותיות (ואלה, לצערנו, אינן הרוב) מבחינת גודל הקבוצה, היחס המספרי בין המטפלות לפעוטות ורמת המטפלות, מאופיינים בסימני מצוקה ודחק (לדוגמה: רמת הקורטיזול בדמם גבוהה משל פעוטות שאינם מתחנכים במסגרות קבוצתיות) ומנבאים התנהגות תוקפנית וקשיי משמעת.

כל העידכונים והחדשות בפייסבוק של ynet

מבלי להיכנס בעובי הקורה של סוגיה מורכבת זו, אחת מהתוצאות של המצב היא שהשפעת דרך החינוך ואופי הטיפול של ההורים הולכת ומצטמצמת, ולעומת זאת השפעת המשפחתון/מעון/פעוטון/גנון והדמויות המועסקות שם - הולכת וגדלה. זאת אומרת שיש אנשים אחרים, שאינם הוריו של הפעוט, אשר לאורך רוב שעות היום מגדלים, מטפלים, מחנכים, משפיעים ומעצבים את דמותו והתנהגותו למן שנותיו הראשונות, לעתים מהחודשים הראשונים לחייו.

להורים יש שותפים למשימת הגידול והחינוך של הפעוט, וכמובן יש לכך מעלות רבות. אך עם זאת יש להזכיר ולהדגיש כי אף אחד משותפים אלה לא אמור להחליף את תפקידם הייחודי של הורים. קשה להתעלם מנטיית חלק מההורים כיום להקל את מלאכת החינוך על עצמם, במקרה היותר טוב - על ידי חלוקת הנטל עם דמויות נוספות, ובמקרה הפחות טוב - על ידי העברה לאחרים את האחריות החינוכית שבמקור אמורה להיות שלהם.

אף פעם לא מאוחר מדי - כך תשיגו סמכות הורית  ב-10 צעדים:

• פרק 1: די לזרום עם הילד: בונים סמכות הורית ב-10 צעדים
• פרק 2: איך יודעים שלא דרשנו יותר מדי?
• פרק 3: לא מציגים אחדות מול הילדים? הם ינצלו אתכם
• פרק 4: תפסיקו להסביר ותתחילו לעשות
• פרק 5: הילד עקשן? זה בגללכם  
  

פרק 6: מתי שימוש בכוח הוא לגיטימי?

פרק 7: איך להתמודד עם התפרצויות זעם?

פרק 8: מה הסוד בהצבת גבולות לילדים?

פרק 9: לעשות שימוש יעיל בחיזוקים חיוביים  

פרק 10: מה הסוד של ענישה נכונה?

ברור שהורים יכולים לחלוק עם דמויות טיפול נוספות את נטל גידול הילדים ואף היבטים מסויימים בחינוכם, אך על ההורים להבין שלמרות אילוצי העידן שבו אנחנו חיים - עדיין כל ילד זקוק להורה שלו. צורך בסיסי זה של התינוק המגיח מרחם אמו, לטיפול הורי חם ואוהב, לא השתנה משחר ההיסטוריה האנושית ועד היום. ההורים צריכים לעשות כל שלאל ידם להיות נוכחים בחיי ילדם, מעשית ורגשית, לא לוותר על מעמדם כדמות הטיפול העיקרית של הילד ולא להתנער מחובתם החינוכית בהעברת המלאכה לידיהם של אחרים. מי שבחר להפוך להורה צריך להבין כי בזאת הוא הצהיר על שינוי סדרי העדיפויות בחייו ועל מתן קדימות להשקעה בילד של סוגי המשאבים השונים, כולל ובמיוחד - המשאבים הרגשיים.

הצבת גבולות? הענקת גבולות

התהליך השני המביא להחלשת ההורה כדמות המשמעותית הוא תהליך חברתי ארוך שנים שהחל במאה ה-20 ובמהלכו השתנה מעמדו של הילד במשפחה. ממעמד זוטר במשפחה, יחסית לזה של המבוגרים, הפך הילד למרכז המשפחה. מגמה זו הוקצנה בעשורים האחרונים עד כדי כך שבמשפחות רבות נדמה שבמקום שההורה ינהיג ויוביל את המשפחה ואת הילדים - הילדים הם אלו המנהלים את ההורים.

הדבר מחמיר לעתים אצל הורים קרייריסטים השקועים בעבודתם שעות על גבי שעות.

הורים אלו שבים הביתה טעונים ברגשות אשם וייסורי מצפון. הם חשים שאינם מסוגלים ואף אינם רוצים להיות הורים מעניקי גבולות בזמן המועט שיש להם עם הילד ולכן נמנעים מכך. רבים מההורים נרתעים ואף מתקשים ביישום ההורות הסמכותית - זו של הכללים, הדרישות, הגבולות. הם חוששים להיתפס כ"הורה הרע".

כך יוצא שכיום גדלים פעוטות שמקבלים מהוריהם מקום והתייחסות מוגזמים ומוקצנים, ולתופעה הזו יש מחיר כבד בהמשך: ילדים מפונקים, תובעניים, אגוצנטריים ותלותיים. אם נצרף את רגשות האשם שהורים חשים עקב היעדרותם מחיי הילד לנטייה החברתית העכשווית של "הילד במרכז" - נמצא הורים שוודאי רוצים את הטוב ביותר בעבור ילדם אך עושים זאת באופן לקוי. הם מחזיקים בתפיסה שבמעט הזמן שהילד נמצא בחברתם עליהם להיענות לא רק לכל צורך, אלא גם לכל רצון או גחמה של הילד, ללא שיקול דעת מספיק.

חשוב לעצב את תפיסה מוטעית זו של ההורים ולשנות את רתיעתם מהגישה החינוכית הסמכותית. חשוב שהורים יבינו שאינם גורמים כל נזק לילדיהם כשהם מתנהלים כהורים סמכותיים. אדרבה, הם תורמים לחיי ילדיהם ומאפשרים להם לזכות לגדול בחסות התנהלות הורית נכונה וטובה. בשל כך אני חשה שיש צורך ליצור מושג בעל הקשר חיובי, ולכן במקום "הצבת גבולות" אני מאמצת את הרעיון לכנות זאת מעתה ואילך "הענקת גבולות", מתוך מטרה להדגיש שהורים אלו נותנים לילדיהם משהו חיובי, חשוב ואיכותי אשר יתרום רבות לחייהם. ההורה הסמכותי הוא הוא ה"הורה הטוב"!

מ"הורות זורמת" להורות מובילה

סיבה אחרת לכך שהורה נמנע מלהעניק גבולות עשויה להיות תגובת נגד שלו לחוויית ילדותו עם הורים סמכותניים. במקרה כזה הוא מצהיר בגלוי כי הוא בכוונה יהיה "ההפך" מהוריו: הוא "יזרום" עם הילד שלו.

מכל מקום, כאשר ההורה נוקט בגישה החינוכית הרווחת של "לזרום עם הילד", הגישה גורמת לכך שלמעשה הילד הוא שקובע ומשפיע על תהליכים חינוכיים, כמובן מבלי שיש לו כל יכולת לעשות זאת. גישת ה"לזרום עם הילד" שיבשה והפכה על פיהם את יחסי ההיררכיה הטבעיים בין ההורה לילדו. ההורה מוותר מרצונו על מעמדו כמוביל תהליכים חינוכיים וכדמות משמעותית בעבור ילדו ולכן לא פלא שכה רבים ההורים בימינו שזוכים לשמוע מהפספוס הפרטי שלהם את המשפט המתריס "אתם לא מחליטים עליי".

אם לא די בשני התהליכים הנוגסים במעמדו של ההורה כמוביל, הרי שעם ההתבגרות מוחרף האיום על מעמד ההורים כאשר מצטרפים לחוג המשפיעים על הילד קבוצת בני הגיל שלו ואמצעי התקשורת השונים. אם מעמדם של ההורים היה בעייתי כבר קודם, הרי שבגיל ההתבגרות הבעיה מוחרפת שבעתיים. קשה הרבה יותר לשקם את מעמד ההורים בשנות הילדות המאוחרות ובשנות ההתבגרות, ולכן ההשקעה בשנים הראשונות במיצוב מעמדם המשמעותי והסמכותי היא כה קריטית. אחד האתגרים הראשונים העומדים בפני ההורים הוא מה שמכונה "גיל שנתיים הנורא".

גיל שנתיים הנורא?

סביב גיל שנתיים, בהתפתחות הנורמלית, תהליך הספרציה (ההיפרדות, המובחנות) של הפעוט מההורה הוא בעיצומו. שלב זה נתפס בקרב ההורים והמומחים כשלב התפתחותי קשה ומאתגר, ומכאן הכינוי השלילי שדבק בו. מעניין לשער כיצד נראים הדברים מנקודת מבטו של הפעוט הנמצא בשלב זה.

לו יכול היה לבטא את עמדתו היה הפעוט אומר להוריו משהו בסגנון: "היי, אתם שם למעלה - אני אולי עדיין נראה לכם קטן ומתוק ותלותי וחסר אונים, אבל יש לי חדשות בשבילכם: הבנתי לאחרונה שאני - זה לא אתם. יש לי דעות משלי, רצונות משלי, צרכים משלי. ולכן, לעניות דעתי, אני צריך לקבל החלטות בכל הנוגע לעצמי (ואתם יודעים מה? יותר מזה! לעתים אני רוצה להחליט גם בנוגע אליכם ובנוגע לעולם הסובב אותי, שהרי אני נמצא במרכזו). אבל משום מה אתם לא מצליחים להבין את זה ואתם מנסים לדרוש ממני דרישות, לאסור עליי איסורים ולקבל החלטות חינוכיות הנוגעות אליי.

"אז גבירתי היקרה, אדוני היקר, מיום שעמדתי על דעתי (זה קרה בערך סביב גיל שנה וחצי) אני מבין שתפקידי להראות לכם שאתם שוגים, לכן אעשה כמיטב יכולתי להתעקש מולכם ולעמוד על רצונותיי. ואם אלמד מניסיוני שכשאני ממש, אבל ממש, מתעקש על דעתי - אזי אתם נשברים ומוותרים, הדבר רק ייחשל אותי וידרבן אותי לשפר מיומנות זו (את התקפי הזעם שלי אתם כבר מכירים, נכון?). עד כדי כך אשפר אותה, שבשלב מסויים תהיו משוכנעים שאני עקשן מלידה, שזה קו האופי הבולט ביותר שלי, וכלל לא תבינו שאתם אלה שעיצבתם אותי ככזה ושבוויתורים ובחולשות שלכם מולי רק חישלתם אותי יותר".

התקפי הזעם של פעוטות הם לעתים כל כך עוצמתיים ותוקפניים, שההורה עשוי להרגיש כאילו שד השתלט על הילד הקטן והמתוק שלו. הורה שאינו בטוח בסמכות שלו עלול להיבהל ולהירתע מלמלא את תפקידו - "לאלף את השד". מכירים את הביטוי "השד אינו נורא כל כך"? ובכן, זה נכון. חשוב שההורה ידע שהוא יכול לו, ל"שד" זה. יותר מזאת: גם הילד שלו זקוק לדעת שהשד שבתוכו לא מפחיד את ההורה ולא גובר על ההורה. שהרי אם השד ינצח את ההורה - הילד יישאר חשוף וללא הגנה והשד יכניע גם אותו עצמו. לכן הילד זקוק לכך שמישהו יאלף את השד, אל להורה לחשוש פן "ישבור" את רוחו של הילד. להיפך, ההורה בהחלט יכול לחוש הערכה לעוצמה שהפעוט מפגין, ועם זאת לדעת שכאשר הוא מווסת וממתן עוצמה זו - הוא עושה לילד טוב.

גיל שנתיים הנפלא!

איזו טעות זו להיבהל ולהגדיר את השלב ההתפתחותי הזה כ"גיל שנתיים הנורא"! שוב, עצם ההגדרה הזו צובעת תקופה זו בצבעים עכורים. אך אם נשנה את ההסתכלות ואת ההבנה להתנהגות הפעוט אזי תשתנה גם ההתייחסות: עליכם להיות גאים בילד שלכם על כך שהוא מפתח את אישיותו האוטונומית; שהוא מנסה ללמוד להיות אסרטיבי ולעמוד על רצונו; שהוא בודק מה כוחו בעולם שסביבו. כשזו תהיה עמדתכם מולו, הקשיים שהוא מציב לכם יהפכו בעיניכם לאתגרים חיוביים.

לא, איני תמימה: איני מתיימרת לומר שזה תענוג לטפל בפעוט המתנצח מולנו על כל צעד ושעל. אני יודעת שבחיי היומיום יש אין-ספור תקריות שיכולות להתיש את ההורה הכי סבלני. למשל בבוקר שגרתי יכול ההורה, הממהר להגיע לגן ולעבודה בזמן, לפגוש בהתנגדות הילד לבגד שבחר לו, התנגדות לצחצח שיניים, התנגדות לצאת מהבית מבלי לסחוב איתו כמה וכמה צעצועים לגן, התנגדות להיכנס למעלית כשלא הילד הוא זה שלחץ על הכפתור להזמינה, התנגדות להיכנס למכונית ולהיחגר ועוד ועוד.

מוכר לכולנו, ולמותר לציין שההתנגדויות הללו מגיעות במעטפת מורטת עצבים של בכי ויללות (בעוצמות משתנות). קשה מאוד אז להיות גאים בהתנגדויות הללו. ובכל זאת, בואו נחשוב מה עדיף גם לכם וגם לילדכם: שתראו בהתנגדות הזו התגרות והתרסה מולכם בסגנון "הוא עושה לי את זה דווקא" ו"הוא בכוונה מעצבן אותי"; או שתתבוננו על התנהגותו ממקום בוגר, בשל וחכם שמבין שבדיקת הגבולות הזו היא משימה התפתחותית הכרחית של הילד, שמטרתה לבסס את עצמאותו הרגשית?

בעוד הראייה הראשונה תיצור אצלכם בהכרח רוגז כלפי הילד ואפילו תחושה של איום על מעמדכם, דבר שעלול להביא אתכם להגיב בתוקפנות, הרי שנקודת המבט השנייה מאפשרת לכם לא לאבד את העשתונות אל מול הפעוט ולחוש שאתם פועלים ממקום של ביטחון בדרככם.

אגב, אל תטעו לחשוב ש"גיל שנתיים הנורא" אכן מתרחש בגיל שנתיים. למען האמת, זהו פרק זמן המתחיל בשנתו השנייה של הילד (מכאן משתמע שאצל המקדימים הוא יופיע כבר קצת אחרי גיל שנה) ועשוי להסתיים בגיל ארבע לערך (!) כאשר ההורים ממלאים את תפקידם ומעניקים גבולות בגיל זה, תימנע זליגה של בדיקת הגבולות לגיל הילדות הצעירה, שאז אמורה להיות רגיעה מסוימת בצורך לבדוק גבולות (מובן שבגיל ההתבגרות תחול התעוררות בצורך של המתבגר לבדוק גבולות).

אם אין הטבה והרגעה בבדיקת הגבולות של הפעוט מעבר לתקופת גיל השנתיים,

יש מקום לבחון (רצוי בעזרת איש מקצוע) את הסיבות לכך. הנחתי היא שככל שהההורים יתמודדו נכון יותר עם בדיקת הגבולות האופיינית לשלב זה - כך יתקצר משכו.

לסיכום, אציע עמדה הורית חיובית (שתיקרא מעתה "גיל שנתיים הנפלא"), שתהפוך את האִיום לאתגר: בכל פעם שתיתקלו בבדיקת גבולות של הפעוט - במקום לתת לתחושת האִיום והלחץ להשתלט עליכם, הרגיעו את עצמכם בעזרת שתי מחשבות חלופיות: הראשונה, כמה נפלא שיש לי ילד נורמלי שמתפתח כהלכה, שמנסה להבין את מקומו בעולם הזה ומגלה יכולות שכאלה מולי; והשנייה, כמה נפלא שבזכות זה יש לי הזדמנות נוספת לעזור לו להבין את מקומו בעולם, וזאת הודות ליכולתי להיות הורה סמכותי המעניק גבולות.

או בלשון העם: "אז מה אם הילד שלי בודק גבולות? קטן עליי!" (תרתי משמע).

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן