נדחתה תביעה נגד לווה שלא החזירה המשכנתא

בית משפט השלום בחיפה דחה תביעה שהגיש בנק טפחות נגד לווה, שהפסיקה להחזיר את המשכנתא שלקחה כדי לרכוש דירה. השופטת קבעה כי הבנק התרשל בעת מתן ההלוואה ולא וידא כי הדירה מהווה בטוחה, וכן העדיף לתבוע את הלווה ולא את מוכר הדירה, שרימה אותה ואת הבנק.

התעוור מפיגוע: הביטוח סרב לשלם את המשכנתא

רוצים דירה? אפשר להתחמק ממשכנתא מנופחת

לוקר: חכו עם המשכנתא, עליות המחירים יבלמו

הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet

בשנת 1996 ביקשה הלווה, עולה חדשה, לרכוש דירה ברחוב אלנבי בחיפה במחיר 63 אלף דולר. היא פנתה לבנק טפחות על מנת לקבל הלוואת זכאים. הבנק, כך קבעה השופטת, החליט לאשר את ההלוואה עוד לפני שהתקבלה חוות דעתו של שמאי עצמאי - שפעל מטעמו של הבנק. השמאי קבע כי ערכה של הדירה זהה לזה שנקבע בחוזה, 63 אלף דולר.

הבנק לא ביצע בדיקה ראויה

זמן קצר לאחר שנכנסה להתגורר בדירה, גילתה הדיירת כי מדובר בדירה שנבנתה מתחת למרתף, והייתה מוצפת מים כל החורף. בהמשך התברר כי מדובר בבנייה לא חוקית. בשנת 98' עזבה האישה את הדירה. היא תבעה את המוכר ואת עורכי הדין שייצגו אותו ואותה בעת המכירה, וזכתה. היא המשיכה לשלם את ההלוואה עד שנת 2003. כאשר הפסיקה לשלם מכר הבנק את הדירה בסכום של 14 אלף דולר (שמאי העריך את שוויה בעת ההיא ב-32 אלף דולר) ותבע מהאישה את שארית הסכום, 150 אלף שקל.

השופטת חנה לפין-הראל, דחתה את התביעה, ואף חייבה את בנק טפחות בהוצאות ושכר טרחה בשיעור של 10 אלף שקל.

לדבריה, מדובר בהתרשלות של הבנק באמצעות השמאי, שהבדיקה שערך הייתה מינימלית. "היא חסרה ואינה מנומקת כלל ועיקר היא איננה חוות דעת שמאית אמיתית, איננה ערוכה על פי כללי השמאות, ואין בה כדי לספק את הנתונים הנדרשים על מנת שהבנק ידע כי הנכס הממושכן אמור להיות בטוחה במקרה של אי פירעון ההלוואה, אכן עונה לדרישה זו", קבעה.

"השמאי לא בדק את ההיסטוריה התכנונית ולא בדק אם יש היתר בניה ואם יש היתר פיצול. לו היה בודק זאת... היה מתריע בפני הבנק על היותה דירה 'לא חוקית' ואין היא יכולה לשמש בטוחה. יתכן ובדק, אך הדברים לא באו לידי ביטוי במסמך הקרוי חוות דעת".

היא הזכירה כי הבנק אישר את ההלוואה עוד קודם לקבלת חוות הדעת מהשמאי, וציינה כי קבלת חוות הדעת – שהיקפה עמוד אחד - הייתה מבחינת הבנק פורמלית בלבד.

היא הוסיפה שהבנק לא בדק את הנכס כראוי, וכי היו די "נוריות אזהרה": "כשל הבנק כאשר אישר את ההלוואה מבלי שווידא כי יש בטוחה טובה בידו, וחשף בכך גם את עצמו וגם את הלווה לסיכונים שהתממשו. לו הבנק היה בודק כראוי את הנכס ואפילו את נסח הרישום... היה מבין בעצמו כי עליו להשהות את אישור הסכם ההלוואה עד לבדיקה נאותה ומכאן גם הסכם המכר".

בנוסף ציינה השופטת כי כאשר דיווחה הרוכשת לבנק על שהתרחש, עוד בשנת 98', ותבעה את המוכר, היה על הבנק להצטרף לתביעה ולדרוש את החזרת הכסף מהרוכש. "אין להשוות בין יכולותיה של הנתבעת ליכולותיו של הבנק, בחקירות, באיתור, בנקיטת הליכים משפטיים וכו'", קבעה.

השופטת דחתה גם את טענת הבנק כי קבלת טענות הלווה יהוו פגיעה באינטרס הציבורי, וקבעה: "אולי אם ידע הבנק שגם הוא אחראי לבדיקת בטוחות, מקרים כאלו של חוסר צדק משווע כמו כאן (הנתבעת נשארה ללא דירה סמוך מאוד לקבלת ההלוואה, ונתבעת להחזיר חוב של מאות אלפי שקלים מבלי שקיבלה למעשה תמורה), לא יקרו יותר ונמצא אינטרס הציבור נשכר".