זוכרים את האלבום השני של טורי איימוס?
טורי איימוס לא מספרת הכל בשירים שלה. ומה שהיא כן מספרת, לא תמיד מובן. ובכל זאת, בכישרון של משוררת ועם פסנתר עוצמתי, היא הפכה את המאזינים למעריצים נאמנים. מדור חדש על האלבומים שאסור לשכוח, מתחיל עם "Under The Pink"
ללא ספק, "Under The Pink" שיצא ב-1994, זכה להצלחה גדולה. טורי איימוס המוכשרת המריאה אז עם מכירות אלבומים והמשיכה לרכוש לעצמה קהל נאמן. ובכל זאת, נדמה שעד היום, היצירה המפורסמת ביותר שלה היא הראשונה בה נחשפה לעולם, האלבום "Little Earthquakes", שיצא שנתיים קודם לכן. אלבום ששם את איימוס על המפה מאז ועד נצח, וסיפק להיט גדול בשם "Crucify".
אבל זו בדיוק הסיבה שבחרנו לפתוח את המדור החדש "אלבום זיכרון", עם אלבומה המופתי של איימוס - "Under The Pink". בדיוק בגלל שהוא לא היצירה המפורסמת ביותר של הזמרת והפסנתרנית הג'ינג'ית, אבל בהחלט זו שיצרה את ההבדל. שהציגה את איימוס חשופה ומלאה באינספור רגשות. כמוה נציג כאן יצירות מופת חשובות נוספות, שנותרו הרחק מאור הזרקורים, אבל היו לאבן דרך מהותית בדרכו של האמן.
שיר הפתיחה באלבומה הטעון של איימוס. לאורך כל השיר, איימוס יוצרת תיאום מושלם בין המוזיקה המנוגנת לטקסט החודר. למשל, מיד אחרי שמגיע המשפט "תנו לי לספר לכם משהו על אמריקה", נשמעת ירידה חדה לצלילים הנמוכים של הפסנתר, צלילים דיסוננטיים, צלילים שיכולים להעיד רק על סיטואציה אחת: אסון
כשמקשיבים לאיימוס מלווה את עצמה בעוצמה על הפסנתר הטעון, ואת קולות הליווי שעוטפים את המילים בכפילויות מלודיות מוזרות, מרגישים שעוד רגע מישהו עולה באש. או היא, או הפסנתר או הלהקה הטעונה, מלאת הכוח. אפילו עטיפת האלבום בה נראת איימוס היפה בשמלה לבנה, ממלאת אותך מצד אחד בתשוקה גדולה - ומצד שני, גורמת לזוז מעט באי נוחות בכיסא.
המיוחד בטקסטים של איימוס, שיחד עם כוחם נמצאת גם שבריריות נוזלית. כאילו שהמילים עוד רגע ימסו לאוזניו של השומע, ובדרך בלתי רצונית, יחליקו משם אל לבו לעד. ככותבת טקסטים, שבקלות ניתן להגדירה משוררת, איימוס לא מגלה לשומעים שלה הכל. בין השורות היא מועדת לא פעם לבורות של אי-הבנה. אך הבורות האלו נפלאים ומכוונים, משום שדווקא בזכות העובדה שהיא לא תמיד ברורה, השומע נדרש לפענח את הטקסטים העלומים כמו מסר בתמונת רורשך. להוציא את זיקוק הרגש מהכתם הטקסטואלי. בדיוק כמו בקריאת שירה.
איימוס מטפלת בנושאים כבדים כמו מיניות, אלימות ושליטה, מותר ואסור או חטא ועונש - והיא עושה זאת באסטרטגיה כפולה: מצד אחד הם רכים ונשיים, ומצד שני הם מודלקים בנשק חם. בכל שיר מתגלים משחקי מחשבה חדשים ושלל הקשרים סוריאליסטים (צבים בתחרות בשדה ענבים, ענן על הלשון, לבישת קעקועים, אופה שרוקח מציאות חדשה ועוד), וגם דמויות מעולמה הפרטי, המאפיין את כלל יצירתה (כמו הדמות לוסי בשיר "Pretty Good Year").
אך לעולם האישי, הכואב, הכמוס, מצטרפים גם הקשרים היסטוריים-מיתולוגיים - כמו השיר על אנדרומדה היוונית, אנסטסיה המלכה הרוסית, או מערכת היחסים בין הדמות "Never" בלהיט "Cornflake girl" הנפלא, שמרפררת לארנב המוכר מאליס בארץ הפלאות.
אחד מהשירים העוצמתיים באלבום, וכשמו כן הוא - "אלוהים", כאשר איימוס ולהקתה בשיאם
התמות של איימוס באלבום הם המשך ישיר לתמות זה שקדם לו, "Little Earthquakes": אונס והתעללות, מרד בדת נוקשה, התעניינות במיתולוגיה ובנשים בה בפרט, ויחסי שולט-נשלט בין נשים לגברים - או יותר נכון בין אישה אחת כנגד כל הגברים כולם. הסוריאליזם הפילוסופי של הדימויים שלה - שהקרחונים, הגשם, וכלל אלמנט המים, חוזרים בהם כמו קודים של מורס - הוא תמיד מחזורי ולעולם לא נגמר או נפתר. לנושאים אין פתרון ממשי. ניתן רק לחמול עליהם או להמשיך לכעוס.
הידעתם? לא אחר מאשר טרנט רזנור, איש "ניין אינץ' ניילז", הוא זה שתורם את קולות הרקע הגבריים לשיר היפהפה מהאלבום
אבל גם כשיש בטקסטים כאבים עמוקים, נמצאים בהם תמיד גם הרומנטיקה והגעגוע העמוק למשהו שהיה פעם ולעולם לא יחזור. שמישהו קלקל אותו, והוא עכשיו נגוע ופרום. כשמקשיבים היטב לשירים הייחודיים והמורכבים באלבום הזה, לפסקאות השלמות של הכאב, כמעט קשה להבין איזה נס גרם להם להפוך לכל כך מוכרים ואהובים אצל מיליוני מאזינים. כנראה שהקסם של איימוס ושל האלבום הוא שלא רק שאיימוס משוררת, אלא שגם הפסנתר שלה הוא משורר.
הלהיט הגדול מהאלבום, "Cornflake Girl"
הפסנתר של איימוס הוא כוח מוביל בהרכב נפלא של מוזיקאים. למרות המשמעות האדירה של מילות השירים, לפעמים אפשר להתעלם מהן לחלוטין. התופים, הגיטרות, הבס והפסנתר כמובן, מרכיבים להקת רוק שצליליה מצליחים להרעיד את עמוד השדרה.
הבאסים הנמוכים, קולות הזעקה מהגיטרה, מכות התופים הדרמטיות, המוזיקאים כולם שלובים בהרמוניה מדויקת, ככל הנראה מפנימים היטב את הטקסטים ואת האווירה יוצאת הדופן שמשרה איימוס, נושמים עמוק ומוציאים הכל החוצה. זה קורה כבר בשיר הראשון באלבום "Pretty Good Year", כשהלהקה, מלאה
באנדרלין, פורצת לשיר לרגע קטן ובודד - ונוחתת באוזנו של המאזין כמו בניין לבנים מתמוטט.
התפאורה בעולמות של איימוס מזכירה את האופן בו ילדים זוכרים חוויות קשות שעברו: כמו סוף העולם. השדות בהם היא מטיילת מעירים אופל ופחדים המבוססים על אייקונים נוצריים גדולים מהחיים, אבל גם על חפצים אישיים כמו עט נוסטלגי, או בגדי הלבשה תחתונה שאסור ללבוש או לראות.
איימוס לוקחת את השדות הסמנטיים האלו ומנכסת אותם בפשטות - הופכת אותם לשלה בלי לטרוח לצייר נרטיב כרונולוגי, בלי להיות נאמנה ל"סיפור" - ועם חירות מוחלטת להטות מילים עד לכדי המצאות חדשות שיהיו רק שלה. בדרך ספרותית אותה קשה מאוד לתאר, הדבר הקשוח שהיא כן מספרת בשירים שלה, נחרט, נחקק ולא עוזב. הכאב.
