"אתה רשאי לנשקוּ את הכלה". חתונה לבנה ביפן

לפני חמש שנים, כאשר גרתי במעונות סטודנטים באזור שקט ונחמד בטוקיו, הכרתי סטודנט אוסטרלי שקט ונחמד בשם גרג. בניגוד לזרים רבים אחרים, הוא היה מעריץ אמיתי של יפן: הוא אהב את התרבות, האוכל, קצב החיים, אפילו את ה"רוח היפנית". בכל פעם שנתקל ביפנים שמותחים ביקורת על ארצם שלהם, ויש כאלו בשפע, הגיב בזלזול. היפנים, נהג לומר, אינם יודעים עד כמה טובה מדינתם. בעתיד, הבטיח, יכתוב ספר תהילה על יפן כדי להבהיר להם בדיוק את הנקודה הזאת.

סיפורים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet

רק על דבר אחד לא אהב גרג לדבר – על העבודה שלו. סטודנטים זרים רבים ביפן נאלצים לעבוד כדי לממן את שהותם במדינה היקרה, כעובדים בחנויות כלבו ומסעדות, חברות ומוסדות, או, במקרה הנפוץ יותר, כמורים לאנגלית. יש גם בנות, וביניהן גם ישראליות, שעובדות כמארחות במועדונים המוצללים של אזור הבילויים רוֹפּוֹנְגי. תמיד תהינו במה גרג עובד, עד שתפסנו אותו על חם.

יום אחד חזר גרג למעונות בחליפה רשמית ושחורה שמזכירה כומר קתולי. כששאלו אותו על מה ולמה הודה שהעבודה האמיתית שלו מוזרה יותר מכל מה שחשבנו. גרג עבד ככומר מזויף בתעשיית "החתונות הלבנות" של יפן.

זוג מתחתן במוזיאון בטוקיו, על רקע תערוכה ממצרים הקדומה. רוצים שמלה לבנה והחלפת טבעות(צילום: Gettyimages)

כן, זוגות יפנים רבים שהידע שלהם על הנצרות מסתכם בחיבה לסנטה קלאוס, מתים על החתונה הנוצרית כפי שהיא מוצגת בסרטים ההוליוודיים: השמלה הלבנה של הכלה, הטבעות, מארש החתונה המהודר של מנדלסון, הכומר עטוי השחורים, שבועת הנאמנות ההדדית, וכמובן השיא: You may kiss the bride (אתה רשאי לנשק את הכלה).

הזוג המאושר. דתות יפן, למעט הנצרות, אינן דורשות בלעדיות משום סוג שהוא(צילום: Gettyimages)

אם זה היה הכל, התופעה לא היתה מוזרה במיוחד. אחרי הכל, נוצרים חילונים רבים מעדיפים גם הם את ההוד וההדר של חתונה דתית. אבל לקהל המתחתנים היפנים, מסתבר, זה לא מספיק. במקום לבחור כומר יפני לחתונה, רובם רוצים כומר "ממש כמו בסרטים": היינו, צעיר מערבי בהיר עור, תמיר וגבוה. ואם הוא גם בעל מראה "ארי", הרי זה משובח.

מי צריך כומר?

לפעמים מוצאים כומר אמיתי שעונה לקריטריונים. מיסיונר מערבי אחד, למשל, סיפר ל-Public Radio International כי הוא מנצל את ההזדמנות להעביר בכל זאת כמה שיוכל מעקרונות הנצרות לזוגות. הם לא יודעים אפילו מי זה ישו, הוא אומר, ומספר כי הוא מראה להם סרט בסיסי על עקרונות התיאולוגיה הנוצרית, משמעותו של הצלב והשלכותיה של החתונה. יש להניח שהם מתייחסים לכך בערך כפי שמתייחסים זוגות ישראלים חילונים להסבריו המלומדים של הפקיד ברבנות הראשית. אולם הדרישה ל"חתונות לבנות", כפי שהן נקראות בז'רגון, עולה בהרבה על מספר הכמרים האמיתיים ביפן.

ובעצם – למה חייבים כומר? הזוגות היפנים רוצים, בסך הכול, פנטזיה מערבית כדי להמתיק את הרגע המאושר בחייהם. ואם כבר פנטזיה, אז עד הסוף. מסתבר שכל צעיר מערבי מהודר מספיק, שלובש גלימה שחורה, מספיק כדי למלא את המשימה. כך מצא גרג את העבודה שלו.

חתונה מסורתית במקדש מייג'י בטוקיו ב-1955. מהי "חזרה לשורשים"?(צילום: Gettyimages)

"טום" (שם בדוי), סטודנט מערבי, סיפר לכתב העיתון "ג'פאן טיימס" על סודותיה של התעשייה. את שמו האמיתי סירב לגלות, מחשש שאי מי יתבע אותו על מרמה. אולם האירועים שהוא עובד בו, כמובן, אינו כנסייה אמיתית אלא סתם היכל חתונות שהדביקו לו צלב, או קישוטים קיטשיים נוסח דיסנילנד. כל חתונה נפתחת בקוורטט כינור של מוזיקה קלאסית. טום עולה לבמה, נושא נאום על חשיבות הנישואין בפני האל, שואל האם למישהו יש התנגדות, ואם לא אז שישתוק לנצח ומשביע את הזוג.

הוא עצמו, דרך אגב, כלל לא דתי, לא מתעניין בנצרות ולא מבין את משמעות הטקסטים שהוא קורא. לאחר מכן הוא חומק מה"כנסייה" בדלת האחורית, לאחר שמישהו מגניב לאמתחתו מעטפה ובה מאתיים דולר.

לא לפשל בקיסוּ

בכל זאת, הוא טוען, ישנם כמה דברים שאסור לפשל בהם: את שמם של החתן והכלה חשוב להגות נכון, למשל. את הנאום צריך לשאת באנגלית "ראויה", למרות שרוב הקהל ככל הנראה לא מבין את השפה הזאת. ולבסוף, כאשר מבקשים מהחתן לנשק את הכלה, יש להקפיד להגות את המילה Kiss במבטא יפני (קיסוּ) כדי שהחתן ידע מה עליו לעשות: You may kissu the bride. בסוף כולם הולכים הביתה מאושרים, ובמקרה של טום גם עשירים.

יורש העצר נרוהיטו ואשתו לעתיד מסקו בלבוש חתונה מסורתי לפני נישואים ביוני 1993(צילום: Gettyimages)

הנסיך נרוהיט ואשתו מסקו לאחר חתונתם, יוני 1993(צילום: Gettyimages)

מה אפשר ללמוד מכל הסיפור? משהו על התסבוכת התרבותית במדינה, שמאז המאה ה-19 נעה במעין מעגל בין רצון עז לחקות כל דבר מערבי, כי המערב הצליח להשיג מעמד דומיננטי בעולם כולו, ובין נהי על "יפן האבודה" וכמיהה לחזרה לשורשים. ואכן, יש במדינה גם כאלו שאין חלקם בחתונות מערביות מזויפות ורוצים חתונה יפנית "מסורתית". אחדים מהם מתחתנים בטקס שינטואיסטי רב רושם באחד המקדשים הגדולים, כמו מקדש מייג'י בטוקיו, כולל תפילה לאלים. אחרים מגיעים לחופה לבושים בקימונו,

 ונותנים לחתן לחתוך את העוגה עם חרב סמוראים.

אפילו החזרה הזאת לשורשים נובעת מהשפעה מערבית: לא רק במובן של "שורשים", כמשהו נפרד ממך שעליך לשוב אליו, אלא אפילו במבנה הטקס עצמו. ביפן המסורתית, אחרי הכל, לא היו טקסי חתונה כלל. וכך, בני אדם נעים במעגל מכושף, כשהקשר בין מנהגים מסורתיים באמת, מנהגים מיובאים וכאלו שקיבלו משמעות חדשה קלוש ומטושטש מאי פעם.