היי לי אם ומשוררת

רוב הנשים הכותבות, הופכות בסופו של דבר לאימהות. גם המשוררות. האם הכתיבה והאימהות מניעות זו את זו, או שמא הן יוצרות חיכוכים ומפריעות אחת להתקיימותה המלאה של האחרת? השירה הישראלית בעשור האחרון, ולא רק זו הנכתבת על ידי נשים, עוסקת בחוויית ההורות. השירה מציגה את המצב הדואלי של כותבת ואם, ואת האופן שבו ההורות נכנסת לשירה כתמה מרכזית, אך מתוקף היותה כה מוחלטת, מציבה בפני הכותבות התמודדויות לא פשוטות.

ספרה של המשוררת טל ניצן, "דומסטיקה" (הוצאת "עם עובד", 2002), נחשב כנקודת מפנה בשירה הישראלית משום שהיה קובץ שירים ראשון שנושאיו המוצהרים הם האימהות, המשפחה, הבית והילדים. אף על פי שהיו משוררות שכתבו על האימהות לפניה, ספרה של ניצן פרץ את הסכר עבור כותבות וכותבים, לנסח בשירתן את ההוויה המורכבת של ההורות. ניצן אף כתבה את אחת השורות המדויקות ביותר לתיאור הקונפליקט המרכזי: "את מפריעה לי לכתוב את השיר עלייך" (מתוך השיר "אחר צהריים וילדה").

טל ניצן. "לשירים יש הדהוד פוליטי"(צילום: איריס נשר)

שורה זו היא גם הכותרת של אירוע שירה ומוזיקה ייחודי שיזמה העורכת והמבקרת ריקי כהן, שיתקיים היום (א') ב"אוזן בר" בתל אביב. באירוע משתתפות משוררות שיקראו משירתן, ויספרו על חווית הכתיבה והאימהות השזורות זו בזו, וכן רות דולורס וייס תופיע עם שיריה.

סוערים אל תוך החיים

"אני כותבת על אימהות כי אימהות בעיני היא עיסוק בעיקרים", מספרת המשוררת אורית גידלי שמשתתפת באירוע. "תמת החיים, שילדים הם השיא של הביטוי שלה, מרתקת כמו תמות גדולות אחרות - למשל, מוות או אהבה. ולמה ילדים הם ביטוי שיאי של תמת החיים? אולי כי להיות ליד ילדים, פירושו להיות ליד אנשים שדלוקים בדחף התפתחותי אדיר, גדול מכל דחף התפתחותי של מבוגר - ערני ככל שיהיה. הם סוערים אל תוך החיים מכוח הדחף הזה, ויוצרים בהורה המתבונן בהם ללא הרף, הדף והשתאות, ובהלה והשראה".

גידלי פרסמה את ספרי השירה "סמיכות" ו"עשרים נערות לקנא", וכן את ספר הילדים "נונה קוראת מחשבות" (כנרת זמורה-ביתן), וביצירתה ניתן מקום מרכזי לאם, ליחסיה עם הבת או הילדים, ולאותו דחף ילדי של סקרנות ותום. "שירה היא מדיום דחוס ועז, וכל עיסוק בדבר שאינו עיקר בעזרתה יוצר איזו דליחות אמנותית", היא מוסיפה. "לעומת זאת, כשהיא מכוונת למה שפועם והולם ונושם - אז היא גם לוכדת משהו שאי אפשר להגיד בשום כלי אחר, וגם חוזרת אל הכותב ועוזרת לו להיאחז בעומקי חווית הקיום של עצמו, שכל הזמן בורחת מהבנה".

ילד

אַתָּה יוֹצֵא לַסָּלוֹן אַחֲרֵי שְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה,

נוֹשֵׂא כְּדַרְכּוֹן אֶת הַשְּׁאֵלָה הַפְּשׁוּטָה

שֶׁמַּתְחִילָה תָּמִיד בְּמָה זֹאת אוֹמֶרֶת וּמִסְתַּיֶּמֶת

בְּכָכָה זֶה לֹא תְּשׁוּבָה.

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לַעֲנוֹת לְךָ כִּמְעַט עַל כְּלוּם, יֶלֶד,

לֹא מָה מְסַדֵּר אֶת הַטַּבְלָה הַמַּחֲזוֹרִית

וְלֹא מָה מֵאֲחוֹרֵי הֶחָלָל וְאִם יֵשׁ בִּכְלָל,

אֲבָל מוּלְךָ אֲנִי מַרְגִּישָׁה

שֶׁכְּבָר אֵין לִי עוֹד כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לִלְמֹד

וַאֲפִלּוּ יִתָּכֵן שֶׁהִגַּעְתִּי.

וּכְשֶׁאַתָּה גּוֹרֵר אֶת רַגְלֶיךָ חֲזָרָה לַמִּטָּה,

גַּמָּד לְמַבָּט, עֲנָק לְזוֹ שֶׁמַּבִּיטָה,

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁשָּׁנִים אֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁתֹּק עַכְשָׁו

בְּלִי לְהַגִּיד בְּבַקָּשָׁה,

שָׁנִים אֲנִי יְכוֹלָה רַק לְהַקְשִׁיב לְךָ מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת,

קוֹרֵא וְאָז נִרְדָּם.

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ אַחֲרֵי הֶחָלָל, יֶלֶד, רַק שֶׁתֵּדַע,

וַאֲנִי נִגֶּשֶׁת בִּשְׁבִילוֹ לָאוֹר שֶׁמֵּעַל רֹאשְׁךָ,

מְכַבָּה, מַדְלִיקָה, וְשׁוּב מְכַבָּה,

קוֹרֶצֶת לַכּוֹכָבִים מִתּוֹךְ הַבַּיִת.

(מתוך "סמיכויות").

האם כתיבה על אימהות היא כתיבה פוליטית?

"לא כמחוללת ראשונית של שינוי. אף שירה לא תוציא אנשים לרחובות, אבל היא כן תכניס אותם לביתם, כשברור להם יותר בשיח בינם לבין עצמם מהו העיקר. משם כבר יתחיל שינוי חברתי. אני מאמינה שתיקון העולם מתחיל מלברוא אנשים שלא מקולקלים מלכתחילה. או לפחות שמאמינים, בלי קשר לעדויות ההפוכות של הריאליה, שאפשר שיהיה תיקון. כשאני מסתכלת על השירים שלי - ברור לי שעולה מהם המתח שבין התום של האמא והילד, לבין העולם שמלא בסיכונים וברוע שגם האם עצמה יוצרת. זה עולה משירים כמו 'יורש העוצר' שמדבר על האמא ככובשת שלא פורצת את גבול ביתה, ובשירים כמו 'אהבתי עומדת כליקוי'.

"אבל נדמה לי שהשאלה היא לא האם יש רוע בעולם אלא באיזה גיל ילד נחשף אליו במלואו. אם הבית הספיק להשתית את האמונה שייתכן שיהיה מקום מתוקן, אז כשהילד מגלה קלקולים על גבי קלקולים הוא מאמין באפשרות של שינויים. זו אולי הפעולה הכי אתית שבית יכול ליצור - ושאמא יכולה ליצור. הלוואי ואזכה לעשות אותה עם כל אחד מארבעת ילדי ולשלוח אותם אל תוך העולם כסוכנים של שינוי חברתי מיטיב".

האמא הכפולה

המשוררת נורית זרחי כתבה לאורך השנים על חוויית האימהות, ויחד עם זאת על חוויית היותה בת לאם. לטענתה, כתיבה על אימהות היא תמיד כפולה כיוון שהיא חושפת את היות האם גם בת. "חוויית האימהות נמצאת תמיד מאחורי ומלפני", היא מסבירה. "הכתיבה שלי על האימהות משתנה, אבל התהליך הוא לא חיובי או שלילי, הוא תלוי בנקודת הזמן שבה אני כותבת. לפעמים אני אכתוב על מה זה להיות בת ולפעמים על מה זה להיות אם, ואין באמת דרך לדעת מה תהיה החוויה שתיכתב. כך או כך, הכתיבה על האימהות, לדעתי, כוללת את זיכרון האם".

*

וְאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְחַלֵּץ שׁוּב מִגּוּפִי

אֶת רְנָנָה, שֶׁלִּכְבוֹדָהּ הֵגַפְתִּי

אֶת תְּרִיסֵי נְשִׁימָתִי, הִנְמַכְתִּי

אֶת צְבָעַי וְאֶת רֶתַח הָאֵשׁ.

וּכְמוֹ אֵצֶל שִׁמְשׁוֹן הַכֹּל שָׁתָה אֶת כֹּחִי,

וּמִמִּטַּת שׁוּלַי פָּקַדְתִּי עַל הַצַּלָּחוֹת וְהַסִּירִים

שֶׁיָּעוּפוּ לִמְקוֹמָם. הֶחְטֵאתִי –

הַתִּלְבֹּשֶת הָאֲחִידָה לֹא צָנְחָה

עַל כְּתֵפָהּ הַחֲלַקְלַקָּה כְּצֶדֶף

בְּדַרְכָּהּ לְבֵית הַסֵּפֶר,

קִפּוֹד זָעִיר לָבוּשׁ מַחֲטֵי רֹךְ.

הִזָּהֲרִי, הִזְהַרְתִּי: יֵשׁ זְאֵבִים בַּשָּׂדֶה הַפָּתוּחַ.

אֲבָל הֵם בִּפְנִים הַבַּיִת, אִמָּא.

הַאִם בִּי יָרְתָה אֶת חִצָּהּ,

אוֹ בְּעֵינֵיהֶם הַצְּהֻבּוֹת שֶׁל הַחַיּוֹת

שֶׁהֵבֵאתִי אִתִּי מֵעֵמֶק הַיַּלְדוּת,

חֲבוּיוֹת מִתַּחַת לְשַׁפְשֶׁפֶת הַדַּעַת?

(מתוך "הבל יתן לך נשיקה").

האם האימהות מפריעה לכתיבה?

"אימהות זה הכי חשוב. בדיעבד, זה מוכיח את עצמו יותר. זה תופס חלק גדול יותר בחיים. לפעמים השירה מפריעה לאימהות, כלומר - המשוררת מפריעה, אבל מדובר בעניין של אופי, אישיות מסוימת של הכותבת". זרחי תקריא באירוע מספרה החדש "הבל יתן לך נשיקה" (סדרת "כבר" בעריכת ליאת קפלן, הוצאת מוסד ביאליק), שבו מספר שירים העוסקים באימהות.

נורית זרחי. "האימהות תופסת חלק יותר גדול בחיים"(צילום: אבי חי)

אצלה ניכר כי הכתיבה על הנושא סבוכה למדי ומשפיעה על האופן שבו היא פענחת את עולמה. כך גם ניתן לראות בשיריה של טל ניצן.

אחר-צהריים וילדה

מאת: טל ניצן

קַמְתְּ בִּלְחָיַיִם לוֹהֲטוֹת

וּבְפָנִים מְכֻוָּצוֹת מִצַּעַר הַיְּקִיצָה.

עַצְבוּת בַּת שָׁלשׁ:

נִחוּשׁ הָעַצְבוּיּוֹת שֶׁעוֹד צְפוּיוֹת לָךְ.

בַּמֶּה יָּכֹלְתְּ לְהִתְנַחֵם.

הִמְשַׁכְתִּי לְהַדְפִּיס בְּיַד אַחַת,

לִטַּפְתִּי אוֹתָךְ בַּשְּׁנִיָּה.

אַתְּ לֹא חוֹשֶׁבֶת עָלַי –

אוּלַי עַל סֻכָּרִיָּה אוֹ עַל אַרְיֵה,

אוּלַי רַכֶּבֶת.

גַּם אֲנִי לֹא חוֹשֶׁבֶת עָלַיִךְ –

עַל יָנוּאָר קַר דָּלוּחַ

שֶׁהָיָה רוֹבֵץ בֵּינִי לַמָּסָךְ

לוּלֵא נִדְחַקְתְּ כָּאן.

עַכְשָׁו מַתְחִיל לְהִתְנַעֵר בָּךְ קֹצֶר-רוּחַ.

גַּם בִּי:

אַתְּ מַפְרִיעָה לִי לִכְתֹּב אֶת הַשִּׁיר עָלַיִךְ.

(מתוך "דומסטיקה").

האם מבחינתך עצם הכתיבה על אימהות היא בעלת פן ביקורתי-פוליטי כלפי החברה הפטריארכלית?

"צריך להבחין בין המוטיבציה של הכתיבה ובין האפקט של השיר הכתוב",

מסבירה ניצן. "אפשר לכתוב בכוונה פוליטית אבל גם כשעוסקים בנושא מזווית אישית-רגשית, בחברה שלנו, שהיא עדיין חברה פטריארכלית, יש לדברים הדהוד פוליטי. למשל, כשמשורר כמו רפי וייכרט מקדיש ספר שירים שלם לאבהות, זה בהכרח נקרא אחרת מאשר אילו היה מדובר במשוררת".

האם משוררות עכשוויות עוסקות בכלל באימהות?

"כמו כל סוגיה פואטית שמנסים להחיל על פרט ביוגרפי, גם כאן התשובה נחבטת בסופו של דבר בעקרון האינדיבידואליות: יש משוררים ומשוררות שהם גם אבות ואימהות. לפעמים זה מתבטא בשירתם, ולפעמים לא. האם האימהוּת משפיעה על התחביר והמרקם של השירה גם כשזו עוסקת בנושאים אחרים? מאוד ייתכן. אבל במקרה שלי, למשל, ברור לי שהאימהות השפיעה על השירה הפוליטית".

"את מפריעה לי לכתוב את השיר עלייך", ערב שירה, אימהות ומוזיקה, יתרחש הערב (א') ה-5 למאי 2013, ב-20:00 ב"אוזן בר" בתל אביב.