דברים שרואים מהמטבח לא רואים מהמשרד

לקח לי למעלה משנה להיות מספיק כנה עם עצמי ולענות "עקר בית" כששואלים אותי מה אני עושה בחיים. עד אז הייתי אומר דברים כמו "מנסה את מזלי בכתיבה", "עובד על כל מני רעיונות למיזמים באינטרנט" או "סתם קריאייטיב בבלייזר". כן לפעמים אני מקבל את המשימה לחוות את דעתי על תמונותיה והגיגיה של ה"בת של השכן", אבל לפי כמות הזמן שאני משקיע והתשלום שאני מקבל זה יותר תחביב או דמי כיס בהתאמה. לא יכולתי להגיד את הביטוי "עקר בית" כי זה לא נשמע טוב אפילו אם מחייכים כאשר אומרים אותו. אפילו אם משתמשים בביטוי הפוליטיקלי קורקט שהגיע מהצד השני של האוקיאנוס האטלנטי: "אבא שנשאר בבית".

עוד בערוץ הדעות:

כולנו משלמים על ניצול עובדים  / רוני מרגלית

לא להעדפה מתקנת בשטרות / אבי שושן

מאז שאני זוכר את עצמי זלזלתי ב"הורה שנשאר בבית" שבכמעט 100% מהמקרים הייתה זאת האימא. חונכתי שצריך לעבוד כי ככה שמים לחם על השולחן ועל אחת כמה וכמה אם אתה גבר אתה גם צריך להביא יותר לחם מבת זוגתך. אני יודע בוודאות שלא הייתי מתחתן עם אשתי אם הייתה מרוויחה יותר ממני כשנפגשנו.

היום, אחרי 15 שנות נישואין, אני מבין שזה דפוק, שזה דבילי, אבל כך אנחנו הגברים נשפטים ומעריכים את עצמנו, לפי

 העיסוק שלנו, לפי תלוש המשכורת שלנו. לראייה השאלה הראשונה שנזרקת לאוויר במפגש ראשוני בין גברים היא תמיד "במה אתה עוסק" ואז מנסה כל אחד להרשים את השני בתשובות שמכילות ראשי תיבות, "אחראי על", "ראש" ושאר סופרלטיבים מקצועיים.

אז אם מה שהכי חשוב לנו זאת הפרנסה, בוא נבדוק כמה באמת השווי הכספי של עקרת או עקר בית טובים במשפחה בה יש שלושה ילדים קטנים? כמו בכל דבר יש את התועלת הישירה ויש את התועלת העקיפה. בתועלת הישירה אפשר לכלול את העובדה שאין צורך בעוזרת בית (1,000 שקל) וצהרונים לילדים (4,000 שקלים) שזה ביחד 5,000 שקלים נטו, כששכר מינימום במשק הוא כ-4,300 שקל ברוטו.

למה זה כדאי?

התועלת העקיפה היא בכמה רבדים שחלקם, למרות שאפשר, אולי עדיף לא למדוד בכסף. הרובד הראשון הוא השקט המשפחתי, הורדת מפלס הלחץ הבלתי פוסק של החיים. העובדה שבן או בת הזוג העובדים יכולים לעבוד בנחת בלי תלות במחלות של הילדים, חופשות של מערכת החינוך או ספקי שירות שיכולים להגיע רק בין 11:00 ל-15:00. זה אפילו מוריד את הצורך בשני כלי רכב כי בן הזוג העובד יכול לנסוע בתחבורה הציבורית הישראלית כי אין צורך להגיע בזמן ולאסוף את הילד מהצהרון.

הרובד השני הוא כמובן הטיפול בילדים. נתחיל בהנחת היסוד שכל מי שהחליט להביא ילד לעולם צריך לדעת שהדבר הכי חשוב שהוא יכול לעשות לאנושות, לפני שהוא מרפא את מחלת הסרטן, זה לדאוג שהצאצא ייצא בן אדם טוב. כי אם הוא יוצא אחרת זה דופק את כולנו. כדי לדאוג שזה יקרה צריך לבלות זמן עם הילדים, לא זמן איכות, זמן כמות. לראות אותם חוזרים מבית ספר ולהבין בזמן אמת למה הם עצובים או שמחים. לשבת איתם על שיעורי הבית ולראות איפה הם מתקשים ומה החוזקות שלהם. להכין להם אוכל בריא ומזין כדי שלא ינשנשו שטויות. לקחת אותם לחוגים, לגן משחקים, לפעילויות ולגלות את הרשת החברתית הכי חשובה בעולם, אפילו יותר מפייסבוק, רשת ההסעות של האימהות. במקרה הפרטי שלי אני יודע שהעובדה שהייתי בבית בשנה וחצי האחרונות גרמה למהפך חיובי אצל אחת הילדות שלי, שאני מפחד לחשוב מה היה קורה אחרת.

הרובד השלישי הוא הניהול השוטף של הבית. תחשבו על איזה כיף לישון במלון ולחזור לחדר אחרי שהחדרנית ביקרה בו. תחשבו על בני המשפחה שמגיעים הביתה והכלים רחוצים, שתמיד הבגדים נקיים בארון, הקניות נעשו, הרכב טופל במוסך, חידוש הביטוח נעשה בתנאים הכי טובים, הפרחים הושקו והכלב יצא לטיולים ארוכים. כך שיש זמן למשפחה לשבת ביחד ולדבר ולא לעסוק במטלות מעצבנות.

כשמדברים בחדשות על הדיונים באוצר על המדיניות הכלכלית של המדינה תמיד מציינים את השאיפה ששני בני הזוג יעבדו. היום אני חושב שהשאיפה

 צריכה להיות שאם זוג הורים לילדים רוצה - אז הם יוכלו לחיות בכבוד כשרק אחד מבני הזוג עובד (הגבר או האישה). יש לי הרגשה שזה יעשה טוב למדינה, יוריד את הלחץ ואולי יגרום לכך שלסופר נני תהיה פחות עבודה.

אתם בטח תוהים איך הגענו למצב שאני יכול להיות "עקר בית" וכמה זמן אני אשאר "עקר בית"? התשובה לשאלה הראשונה היא כי היה לי מזל כלכלי בעבודה ושהתחתנתי עם אישה מוכשרת, שלא נבהלה מההחלטה לאכול חלק מהחסכונות שלנו. התשובה לשאלה השנייה היא כמה שיותר, למרות שסביר להניח שזה ייקבע לפי הזמן שמותר לי להקפיא את ביטוח המנהלים שלי. אני אישית מאחל שלכל אחד יהיה שלב בחיים שבו הוא יוכל להיות "עקר בית" ואני מאחל לחברה שלנו שזה גם יהיה לגיטימי לרשום את זה בקורות חיים כשמחפשים עבודה.

ואם תהיתם מה למדתי משנה של קריאת הגיגים של "הבת של השכן"? כולן לא יכולות אתנו ולא יכולות בלעדינו ולעולם לו תצאנה עם גבר שהוא קמצן ואין לו חוש הומור. מעניין מה הן חושבות על עקר בית.

ניר כץ, בן 44, נשוי, אב לשלושה ילדים. עקר בית וכותב הבלוג "החיים על פי ניר "