מותר להיות עצוב: איך לספר שסבתא מתה?

כאשר סבתו של יובל אטד נפטרה הוא נדרש לראשונה להסביר לילדיו הקטנים לאן הלכה ולמה היא לא תחזור. הסיטואיציה הביאה אותו לספר להם סיפור ייחודי, שבימים אלו רואה אור לראשונה.

"הכל התחיל כאשר סבתי, יונה צילביץ', הלכה לעולמה", מספר אטד. "זה קרה לפני כשנה והפרידה המצערת דרשה ממני לעמוד בפני סיטואציה מורכבת. כאב לשני ילדים, עומר בן ה-5.5 ועמית בת הארבע, הייתי צריך, יחד עם רעייתי, להסביר לילדים לראשונה לאן סבתא הלכה ומדוע היא לא תחזור.

עוד חדשות ועידכונים בפייסבוק של ynet

"למעשה, זו היתה ההתמודדות הראשונה בחייהם הצעירים עם אובדן. הייתי צריך להסביר להם שדמות שהם הכירו ואהבו פתאום לא נמצאת ולא תחזור, ולא ידעתי איך לספר שסבתא נפטרה".

חסר אונים מול הסיטואציה חיפש אטד מקורות ידע שיוכלו לעזור לו להתמודד עם האתגר החדש, אך לא מצא דבר מה מסודר ומנומק שיוכל להדריך אותם. במקום זה הם פנו לאינטואיציה, וסיפרו לילדים שסבתא עברה לגור על כוכב.

הסיפור האינטואיטיבי סיפק את הילדים, אך אצל אטד הוא העיר משהו חדש. מספר שבועות לאחר מכן עלה במוחו הרעיון להפוך את הסיפור לספר לילדים, כזה שיוכל לעזור להם בהתמודדות עם אובדן. במטרה להפוך את הספר למקצועי ככל האפשר הוא פנה לד"ר עדנה כצנלסון מאוניברסיטת תל-אביב, מומחית בפסיכולוגיה קלינית, חינוכית והתפתחותית ובהדרכת הורים, שליוותה את הפיתוח ותרמה לו מהבנתה בנפשם של הילדים. במקביל פנה אטד גם למכון אדלר, שם בחנו את הספר ונתנו לו את תו האיכות של המכון, הממליץ להורים ומחנכים על עזרים חינוכיים. לאחר עבודה מרובת פרטים על איור הספר, "הכוכב של סבתא" יצא לאור בשבועות האחרונים.

"אל תסתירו, תנו מקום לדיאלוג על רגשות"

"כמבוגרים, קשה גם לנו להשלים עם כך שהמוות הוא חלק בלתי נמנע מהחיים, ולכן אנחנו מנסים לגונן על ילדינו וכמה שפחות לערב אותם בצדדים הקשים של החיים", מסבירה כצנלסון. "עם זאת אנחנו מבינים שלא רצוי להסתיר מילד צעיר מוות של אדם אהוב, בן משפחה, חבר או אדם מוכר, וגם לא של בעל חיים שאליו הוא קשור, כיוון שכך אנחנו רק מפעילים את דמיונו הפורה של הילד, והדבר מקבל ממדים עצומים ומפחידים. ההסתרה פוגעת גם באמון שלו במבוגרים, מעצימה פחדים ומונעת ממנו כלים להתמודדות.

אז כיצד מומלץ להתמודד? לדברי כצנלסון הדרך הראויה היא דיאלוג פתוח ביניכם לבין הילד. "הדיאלוג מאפשר לילד לשאול שאלות ולהורה להשיב עליהן", היא מדגישה. "בדיאלוג כזה מומלץ להימנע מתשובות כגון ‘אתה קטן’ או ‘כשתגדל נסביר’. גם הבטחה למתן הסבר מאוחר יותר, שאינה מתממשת בסופו של דבר, לא רצויה".

"מעבר לעקרונות הבסיסיים שלא מסתירים, לא מטייחים ולא יוצרים אשליות - כל אחד יכול להציע הסבר על פי השקפת עולמו ואמונתו, כשהמכנה המשותף להסברים השונים הוא שהאדם המת ממשיך לחיות בלב מי שהכיר ואהב אותו".

מדוע לא נכון להסתיר את המוות מילדים?

אף כי המוות הוא סוף החיים, הוא חלק בלתי נמנע מהם, וילד צריך ללמוד לחיות עם המידע.

הסתרת מידע מילדים מקטינה ומחלישה אותם. הניסיון להגן עליהם אינו משיג את מטרתו, אלא להיפך.

הסתרת מידע מילדים מהווה פגיעה בזכותם לדעת ולא להיחשף למידע שמתעלם מהמציאות (‘לא מדברים על זה’), או מסלף אותה (‘סבתא נסעה’).

ההנחה שילד לא ירגיש או יתעלם מהיעלמות אדם קרוב - היא הכחשה של עולמו של הילד. גם כשהוא צעיר, הילד הוא אדם שלם, חושב ומרגיש. היעלמות עלולה להתפרש בעיניו כנטישה, ופגיעתה חמורה בהרבה. היא עלולה לגרום לילד להיאטם רגשית, כדי להימנע מרגשות בעתיד.

הסתרת מידע מילד מעבירה לו מסר שדברים מתרחשים מאחורי גבו, ועלולה לפתח בו חשדנות: הוא יחשוד שמסתירים ממנו עוד דברים.

בהיעדר מידע הוא עלול לפתח הסבר דמיוני למה שקרה (האדם היקר נחטף, נטרף, מתעללים בו) ועולם הדמיון עלול להיות מפחיד יותר. כך שהעלמת המידע עלולה לגרום לפחדים רבים, ולא להרגיע אותם. גם אם הילד אינו מבין את כל ההסבר, הוא מבין שאומרים לו ולא מסתירים. הבנת המושג היא הדרגתית, משך כל הילדות.