"עשן לבן": פרק מספרה של תמר צורן
"הכרתי אותו היטב, את הדבר ההוא. היינו משולבים זה בזה, גדלתי איתו, והוא גדל איתי. זמן רב הוא היה לי בפנים, מוסתר וחבוי ושקט. אלא שזה מכבר הוא התחיל לגדול פרא. הוא צמח והיה לדבר נורא כל כך". בואו לקרוא פרק מ"עשן לבן"
נערה לכאורה רגילה, מבית רגיל - מתאשפזת במחלקה פסיכיאטרית לאחר שבלעה כמות גדולה של כדורים. היא חולה בדיכאון, היא כמעט ואינה מדברת, אינה מתקשרת. לאחר שנים, היא פוגשת מטפל מיוחד, אליו היא מגיעה באקראי. בתהליך של טיפול הוא מביא אותה לפרוץ מתוך השתיקה וההסתרה, לדבר ולספר על הכאבים והזיכרונות, שהם הרקע למחלתה, ולהיות - מולו - נוכחת, לאחר שנים של היעדרות ואי-קיום.
- רוצים להישאר מעודכנים? היכנסו לפייסבוק של ynet
תוך כדי כך, מתחולל בחדר הטיפול כעין נס, כאשר קשר נדיר צומח בין המטפל והמטופלת, ומתעוררים בה שוב רגשות, רצונות וחיים. "עשן לבן" הוא מסמך מעורר מחשבה ואופטימי, על מחלה הניתנת לטיפול. הוא גם דין וחשבון אישי ונדיר המתייחס למחלת נפש, והופך אותנו, הקוראים, לשותפים פעילים לכאב ולצער כמו גם לעוצמת השחרור.
תמר צורן מתגוררת בצפון הארץ עם בן-זוגה, והיא אם לשני בנים. זהו ספרה הראשון.
פרולוג
"את זה אני לא יכולה לספר." אמרתי.
"תספרי," אמרת. ומיד שוב: "תספרי."
תספרי. תספרי.
ככה אמרת, לא בציווי פטרוני, לא ברכות מזויפת, לא בתחינה חנפנית, לא בסקרנות מציצנית, לא באדישות מנותקת, אלא בתקיפות ובדאגה. ובנימה של כעס. לא כעס כלפי, אלא כלפי כל מה שגורם לי כאב, וכלפי כל מה שמונע ממני לספר על הכאב.
תספרי, בשבילך, כדי שיוקל לך. תספרי, גם אם זה נורא, גם אם זה דוחה, גם אם זה מטופש ומבייש, גם אם את חושבת שזה לא מעניין או לא רלבנטי. תספרי, ואני אשמע. אני אקשיב ואשמע, בלי להיבהל, בלי ללעוג, בלי לגנות או להאשים. תספרי מה את מרגישה עכשיו. תספרי מה הרגשת פעם. תספרי מה כואב לך, מה הכי כואב לך, תספרי מה שכל כך כואב לך שאת לא יכולה לספר אותו. שאף פעם לא סיפרת אותו, כי תמיד חשבת שאי אפשר לספר אותו, לתאר אותו במילים. תספרי - לא כי את חייבת לספר, אלא - כי את רוצה.
שתי מילים אמרת, ולמעשה מילה אחת בלבד החוזרת על עצמה: תספרי. תספרי. ואני הייתי מופתעת. לא מהמילים הללו עצמן, אלא מהדיוק של הצליל שלהן, של מה שעומד מאחוריהן. לרגע אחד הצטמצם המרחק האינסופי שבינינו. ולרגע אחד התרופפה השתיקה ונפרצה. כמו החלילן בנגינתו גרמת למילים שלי לצאת, לחפש מעצמן את הדרך אליך, כמו נחשים שחורים וארסיים שמתרוממים ויוצאים ממחבואם.
ואני סיפרתי, כי לא היתה לי כל ברירה אחרת באותו הרגע. לא את הכל סיפרתי, רק חוט אחד מתוך הבד, רק פרט אחד מתוך מבנה גדול ומסובך, אבל פרט אמיתי, שמעולם לא ראה אור יום. זה לא היה חשוב כל כך, מה שסיפרתי, החשיבות היתה בכך שסיפרתי, שסיפרתי למישהו. לא, לא למישהו, לא לסתם מישהו. שסיפרתי לך.
ואחר כך שוב הסתתרתי מאחורי מסך-עשן של מלים סתמיות ושחוקות, של שתיקות, התחמקויות, כעסים וויכוחי-סרק. שוב ושוב גירדתי את אותן הנקודות שכבר הפכו חסרות תחושה, אלא שהבקשה התקיפה או הציווי המבקש של שתי המילים הללו, תספרי, תספרי, והמנגינה שלהן, שהיה לה צליל אמיתי ונטול זיוף - כבר החלו לפעול את פעולתם.
חלק א: המחלקה
1. מעבר לקצה של סוף העולם
המקום שהייתי בו היה אולם צפוף והומה, מתפקע כמעט מהמולה מבולבלת. חולים ומלווים זרמו ונדחסו פנימה, עוד ועוד דרך פתח הכניסה. בני-משפחה מודאגים התרוצצו לכל הכיוונים, משלחים לכל עבר שאלות, דרישות וטענות. מנקות התנהלו בתקיפות מסביב ובין המיטות, מושכות ודוחפות סמרטוטים עייפים. חולים גנחו, צעקו, קראו לעזרה. רופאים ואחים תקשרו ביניהם בקול רם, מלווים את עצמם בתנועות ידיים. לתוך זמזום הרקע של קולות צפצוף והתרעה, התפרצו מדי פעם צלצולי טלפון, קריאות ברמקול, צפירות אמבולנסים. אלא שאני, על מיטת הגלגלים שלי, לא יכולתי כמעט לראות או לשמוע דבר מכל זה.
כי המקום שהייתי בו היה מעבר לקצה של סוף העולם.
אולי יצא לכם אי-פעם לראות מפה גיאוגרפית של העולם ששורטטה בימי-הביניים? על רקע צהבהב מתפתלים קווי מתאר שחורים של יבשות אדירות, וביניהם – ספינות מפרש זעירות מרחפות על גלי תכלת. מקבצי בתים ומגדלים זעירים מסמנים ערים גדולות שנחצות על-ידי פסים כחולים דקיקים של נהרות. כל זאת במרכז המפה, אבל החלק המעניין והבולט מכל הוא דווקא בשוליה: בזמנים ההם, לפני עידן התבונה, עדיין לא ידעו שהעולם הוא עגול, חשבו שהוא שטוח ושיש לו סוף, קצה, ומעבר לקצה נגמר הכל. מעבר לקצה של סוף העולם אין ים או יבשה, נהרות או ערים, אין שם שום דבר מוכר, שום דבר שיש לו קשר עם העולם, הטבע או בני-האדם והמבנים שהם בונים. את מה שקיים שם לא ניתן לאפיין במונחים מקובלים או במילים אנושיות.
אני מנסה לספר לכם סיפור שלא ניתן לספר אותו, להמחיש לכם ישות לא מוחשית. יכולתי למלא אותה עבורכם בפרטים, בצורות ובצבעים, בדיוק כפי שנהוג היה במפות מימי-הביניים, שבהן נהגו המשרטטים לפזר בתהום ההיא שמעבר לקצה, מגוון של יצורים מפלצתיים חסרי-שם, מרובי איברים לא-תואמים, שעצם קיומם הוא התרסה זדונית כנגד חוקי הטבע. יכולתי למלא עבורכם את התהום בלהבות אש אדומות, בביצות ירקרקות או בלועות הרים שחורים הפעורים לבלוע את קורבנותיהם. יכולתי גם להמחיש את הריק הנורא ההוא בקולות, זעקות של כאב ואימה, או יבבות חלושות של ייאוש.
אלא שבמקום שהייתי בו לא היה באמת שום דבר מכל אלה, שום דבר שניתן לראות אותו, למשש או לשמוע. כי הדבר היחיד שהיה קיים שם, היה כאב. כאב חריף ונורא שהמית בעצם קיומו כל דבר אחר. והתהום הכילה לכל מלוא עומקה - רק שלילה, חשכה מוחלטת, כמו בצינוק אפל שחסום בפני אור ואוויר, מראות או קולות.
וככל שנופלים למטה בתוך התהום ההיא, ככל שצונחים עוד ועוד בנפילה הזו שצוברת מהירות, כך מתחילים להבין את הנורא מכל: שאפילו תחתית או סוף אין לה, לתהום. וכל מי שנופל לשם, מעבר לקו-החיתוך החד שבו מסתיים העולם, נמצא במצב של צניחה מתמדת. וכך, הציפייה לתחתית כלשהי - לחבטה, להתרסקות, קשה וכואבת ככל שתהיה אך לכל הפחות מסמנת סיום - היא מתמשכת לאין קץ... כי הנפילה לעולם לא מסתיימת, הסוף אינו מגיע. כל מה שנותר הוא ליפול ולהמשיך ליפול, בתוך אימה נוראה שהולכת וגוברת יחד עם מהירות הנפילה.לא הייתם שם, ולכן אינכם מסוגלים להבין.
כי סביר להניח שאתם משתייכים לאלו שעומדים למעלה, יציבים ובוטחים, על מה שבעיניהם הוא מישור מוצק וודאי, אלו שאינם חושדים אפילו בקיומה של התהום שמעבר לקצה העולם. אני מנסה להסביר, אבל אחרי שנופלים לשם, כמעט ואי אפשר להסביר יותר דבר. אין טעם... התמונות הדרמטיות, הדימויים... מרוב דימויים אי-אפשר לראות את הכאב.
אני מעדיפה לחזור לנקודת ההתחלה ולנסות שוב, והפעם במילים פשוטות ומדויקות: לא, בכלל לא, לא תהום, צינוק או נפילה מקצה העולם. המקום שהייתי בו יכול היה להיות כל מקום שהוא. למעשה, זה לא היה מקום, וזה גם לא היה מצב. זה היה פשוט הדבר ההוא שהיה לי בפנים.
הכרתי אותו היטב, את הדבר ההוא. היינו משולבים זה בזה, גדלתי איתו, והוא גדל איתי. זמן רב הוא היה לי בפנים, מוסתר וחבוי ושקט. אלא שזה מכבר הוא התחיל לגדול פרא. הוא צמח והיה לדבר נורא כל כך, עד שלא היה לו כינוי או שם שיכולים היו להכיל אותו. ובכל זאת הוא היה קיים באופן ממשי, אמיתי ומוחלט.
כמה תכונות ומאפיינים ברורים היו לו: הוא היה קשה, מוצק ודחוס. אי-אפשר היה להתיך או להמיס אותו, לפורר או לשבור אותו. הוא מילא אותי מבפנים בכאב, כאב נורא, שאיכל וכילה כל דבר שלא היה הוא.
אמנם נכון, הדבר ההוא היה נותן לי הפוגות מדי פעם. לפעמים, לתקופות קצרות, הייתי יכולה לשכוח מקיומו. אלא שהוא היה אומן-תעתועים, מחליף צורה או מעלים את עצמו ואז שוב צץ ומפתיע מכיוון אחר, במקום אחר. כמו מכרסם ערמומי הוא היה מאתר נקודות חולשה, נובר בהן וחופר לו מחילות חדשות וסמויות ואז מתפרץ שוב בעוצמה מחודשת.
ובנקודת זמן זו שעליה אני מספרת לכם - בנקודת הזמן שבה סיימתי לגדול -
הגיע גם הדבר ההוא, שהיה לי בפנים, למלוא התגבשותו והתפתחותו. הוא גדל כל כך עד שכבר עבר אותי בגודלו, ומימדיו הענקיים כמעט ולא אפשרו עוד הסתרה. הוא בלע אותי, הוא הפך להיות אני, הוא היה אני, ואני הייתי הוא. שום דבר לא יכול היה להיכנס, שום דבר לא יכול היה לצאת. ועכשיו לא נותרו עוד מרווחי זמן, פערים, הפוגות או הסחות-דעת. הוא היה שם כל הזמן, גדול ומוצק וקשה וכואב.
ומישהו היה צריך להפריד בינינו.
וכך - לאחר שנים של סבל בשתיקה, של שתיקה בסבל, שנים שבמהלכן מיציתי את כל הכוחות והאמצעים שברשותי, התחלתי בתכנון מהלך ההסגרה של הדבר ההוא. זה לא היה מהלך קל או פזיז, זו לא היתה החלטה של רגע, אלא צעד מחושב ומתוכנן, תוך ביצוע קפדני. כי לא מתוך סערת רגשות פתאומית או דחף בלתי נשלט בלעתי את מה שהייתי צריכה לבלוע, במינון המדויק שספרתי אחד לאחד תוך לגימות מהירות והחלטיות, אלא מתוך ידיעה ברורה שאין שום דרך אחרת, להגיע, אחרי ככלות הכל, אל חוף המבטחים.
"עשן לבן", מאת תמר צורן. הוצאת אסיה. 280 עמ'.