יערות מנשה: של מי הפסטיבל הזה?
מצד אחד הדג נחש, מצד שני אבנר שטראוס: פסטיבל יערות מנשה שהתקיים בסוף השבוע העניק מעטפת קסומה לבילוי מוזיקלי משפחתי, אבל היה קצת מבלבל על הבמות. אולי בגלל שלא ברור למי הוא מיועד
אז בשישי קפצנו לפסטיבל יערות מנשה, לשמוע קצת מוזיקה עם רשרוש ענפים. "קפצנו" זו הגדרה קצת מגמדת, כשמדובר באירוע הממוקם בצפון הארץ, בליבו של יער שאליו מוליכה דרך אפר ארוכה ומפותלת. אבל זה בדיוק העניין בפסטיבלים. הריחוק, הניתוק והחיבור לטבע אמורים לייצר אווירה ייחודית, שמשלימה את התוכן המוזיקלי. ובמקרה של יערות מנשה, אני אומר לכם באחריות - כשועל פסטיבלים וותיק - מדובר במעטפת הכי קסומה שאפשר למצוא כאן.
עוד תווים של שי להב ב-ynet:
בתוך יער מחטנים אמיתי, בארומה אירופית בעליל, מוקמת עיר אוהלים, עם שלוש במות שונות שפועלות במקביל, מתחם גדול ומגוון של אוכל, זירה של סדנאות אמן ועוד ועוד. והכל, באופי משפחתי מאד, שמושך המוני משפחות, על אוהליהן וילדיהן, ובאווירה ידידותית וחופשית להפליא. בקיצור - זה נהדר. ברמת המעטפת.
אבל כשבוחנים את הבפנוכו המוזיקלי, העניינים קצת פחות מקסימים. הפסטיבל המתוק הזה התקיים בפעם החמישית, ולראשונה - הרחיב את היריעה מיומיים לשלושה. ועושה רושם שדווקא ההרחבה הזו היתה בעוכריו. כי בחינה של הליינאפ, גילתה שעות רצופות נטולות אטרקציה של ממש, ולא פחות בעייתי - סוג של מיש-מש מוזיקלי לא לגמרי ברור ונטול אופי אחיד.
אם ניקח את הרפרנס הכי ברור במקרה שלנו, הוא האינדינגב, הרי שבפסטיבל הדרומי ברור לגמרי מה אתה מקבל. ועידת פסגה של כל האמנים הבולטים מתחום האינדי, בדרך כלל בתגבור כמה מיינסטרימיסטים, שבאים טוב לקהל הלא קונפורמיסטי. ברי סחרוף סטייל. ואילו בפסטיבל יערות מנשה נוצר בליל של הרכבי אינדי, אמנים וותיקים כמו טובה גרטנר ואבנר שטראוס, ז'אנרים מוזיקליים שונים ומשונים, כמו סלסה ומוזיקה תימנית, והרכב סופר מיינסטרים כמו הדג נחש, שכיכב בליל שישי.
זאת לא אקלקטיות מרתקת, אלא פשוט בליל שפוגע אולי בנכס הכי בסיסי של כל פסטיבל: אופי ייחודי משל עצמו. ובאותו הקשר - בחיבור שבין הקהל ובין הפסטיבל. הפסטיבלים הכי מוצלחים בתולדות ישראל היו בדיוק אלה, שיצרו זהות תרבותית ואפילו סוציולוגית בין האמנים והצופים. ובמילים אחרות: ייצגו סצינה.
בומבלה ושנטיפי, למשל, בימים שלפני ההתמסחרות, היו בדיוק כאלה. ז'אנר מוזיקלי מאד מוגדר, שמשך ציבור מאד מסוים. גם ליל האהבה בצמח, בימיו הגדולים, היה מפגש פסגה של רוקנרול, שמשך אליו חובבי רוק צעירים. היום זה האינדינגב, שמיצג כאמור את סצינת האינדי, על קהלה ואמניה (שזה לפעמים אותו דבר בדיוק, במקרה של האינדי). האופי המוגדר ותחושת הזהות הזו, מייצרים אירוע שהוא גדול מסך חלקיו ועומד כיצירה בפני עצמו. ולכן במקרה של יערות מנשה, מתגנבת ללב תחושה של החמצה. האווירה מסביב נפלאה, אבל האירוע בכללותו לא לגמרי ברור.
זה מורגש בעיקר בגלל האווירה המשפחתית של הפסטיבל. הילדים נהנים להתרוצץ בין העצים, אבל אין להם יותר מדי מענה מוזיקלי. ההופעה של הדג נחש, שהיתה עמוד התווך של יומו השני של הפסטיבל, היא דווקא דוגמא טובה למענה כזה. הרכב שגם ילדים מתחברים אליו ומכירים את השירים שלו. אבל שני המופעים המרכזיים האחרים של הפסטיבל - של הבילויים ושל גבע אלון - הם לא ממש משפחות פרנדלי.
וכך גם לגבי חלק ניכר מהמופעים הקטנים יותר. ויש גם את עניין הבנייה של המופעים. במקרה של הדג, למשל - ההופעה שקדמה להם היתה של האחים רמירז, וזו שאחריהם היתה שייכת ליוסי פיין. לא בדיוק רצף מוזיקלי הגיוני. בקיצור - רצוי, להבא, לחזק את הפן המשפחתי ברמת התכנים המוזיקליים, כדי להצדיק את האופי שמנסים לעצב לפסטיבל הזה.
ההופעה של הדג נחש, אגב, היתה כיפית להפליא, בעיקר בגלל הלוקיישן יוצא הדופן של עצי האורנים. המקום היה מלא מפה לפה, אבל בקטע טוב (קהל של פסטיבלים נוטה להיות נחמד זה לזה), ולמרות שחברי הדג נראו עייפים מאד מסיבוב ההופעות האמריקאי שממנו חזרו יומיים קודם לכן, נרשמה הנאה הדדית. שלהם ושל הקהל.
וזה גרם לי לחשוב - עם כל הכבוד לצירוף של אמני אינדי, ומוזיקאים מהצד האיזוטרי של המפה - על המחסור המשווע באירועי מיינסטרים מוזיקליים. החלל שנפער עם הסתלקותם של פסטיבל ערד וליל האהבה בצמח, עדיין לא התמלא. ובבקשה אל תזכירו לי את פסטיבל קוקה קולה בניצנים, או כל מיזם מסחרי
בוטה אחר.
עכשיו, אני לא מפיק. ולכן קטונתי מלהבין את חישובי העלויות הכרוכים באירועים המוניים כאלה. אבל דבר אחד אני כן יודע, והוא שהמיינסטרים המוזיקלי בישראל נמצא במשבר חמור, שנובע מנתק הולך וגדל מהקהל. אירוע גדול בן כמה ימים, שאליו יתקבצו אמנים מוכרים שאינם מהקליבר של שלמה ארצי/ אייל גולן, אבל ריכוז הפרצופים שלהם כן ימשוך מאסות גדולות של קהל, יכול להיות סוג של נווה מדבר, בתוך המציאות הצחיחה שלנו - ולהפגיש מחדש בין האמנים והקהל.
כשניסו להרים פה משהו בינלאומי מקביל, בדמות פסטיבל לולה פלוזה, העסק נפל עוד לפני שהתחיל בגלל העלויות. אבל נסו לחשוב על פסטיבל כל ישראלי, שמארח גם אמנים צעירים ולא מוכרים, אבל גם את השמות הכי גדולים של המוזיקה הישראלית. נשמע דמיוני? כשהייתי צעיר, נהניתי מתענוג כזה בכל קיץ. קראו לו פסטיבל ערד. והייתי משלם הרבה, כדי לטעום מהתענוג הזה שוב. ואני בטוח שלא רק אני. תראו כמה כסף היו מוכנים מאות אלפי ישראלים להוציא כדי לצפות בהופעה של כוורת. הם יוציאו אותו שוב, כדי להשתתף בפסטיבל גדול של מוזיקה ישראלית פופולרית.
