"מילים לא שמות אוכל בצלחת". זעקת הווטרנים
לקראת יום הניצחון על הנאצים ביקרו בכנסת וטרנים שלחמו בצבא האדום במלחמת העולם השנייה. אחרי הטקסים חוזרים הגיבורים לבתיהם הצנועים, חלקם מתמודדים עם עוני קשה. "בשאר השנה אף אחד לא חושב עלינו". אלו תמונותיהם, זהו סיפורם
פעם בשנה, הווטרנים היהודים ממלחמת העולם השנייה מברישים את החליפות ומצחצחים את שלל עיטורי הצבא האדום. הם עונדים אותם בגאווה על חזותיהם כמו שריון וצועדים לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית, שמצוין השנה ביום חמישי. אחר כך הם חוזרים לבתיהם הצנועים, שם חלקם מעבירים את ימיהם בבדידות ולעתים אף בעוני. אתמול (יום ג') ביקרו כמה עשרות מהם בכנסת וזכו לתודות מחברי הכנסת.
עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet
"הטקסים יפים. אנשים אוהבים לבוא ולומר מילים יפות. אבל מילים יפות לא שמות אוכל בצלחת", אמר אברהם מיכאל גרינזייד, בן 87, ראש ארגון הווטרנים של הצבא האדום, "בשאר השנה, אף אחד לא חושב עלינו".
כ-500 אלף יהודים שירתו בצבא ברית המועצות במלחמת העולם השנייה. רוב הווטרנים שעדיין חיים כיום, כ-7,000 במספר, מתגוררים בארץ.
על פי נתוני "יד ושם", בסך הכול לחמו כ-1.5 מיליון יהודים בצבאות בעלות הברית. 550 אלף לחמו בשורות הצבא האמריקני, 100 אלף היו חלק מהכוח הפולני ו-30 אלף שירתו בצבא הבריטי.
חלק מוותיקי הצבא האדום שירתו בשדרות הפיקוד הגבוהות. כ-200 אלף חיילים יהודים סובייטים נפלו בשבי הגרמנים. אלה ששרדו בנו קריירה בברית המועצות, ועם קריסת הקומוניזם והסרת מסך הברזל עלו ארצה.
הם הקימו ארגון יוצאי צבא שמונה 50 סניפים ברחבי הארץ. היום, רבים מהם בני כמעט 90 שנה. אבל הם נפגשים באופן קבוע להרצאות ולקונצרטים. חלקם שרים באחת מ-42 מקהלות הווטרנים הפועלות בארץ.
בעוד מחוות זיכרון והוקרה לניצולי שואה ולפרטיזנים הן מחזה נפוץ, רק בשנים האחרונות החלה ישראל להצדיע לווטרנים היהודים שנלחמו בנאצים. אולי הסיבה נעוצה בכך שרבים מהם עלו ארצה רק לפני 20 שנה ושארכיוני מלחמה חשובים נפתחים לעיון רק עתה, ושופכים אור על התפקיד שמילאו חיילים יהודים. כך סבור לפחות חוקר הצבא האדום יצחק ארד.
הציבור לא מכיר את סיפוריהם
רק בשנה שעברה חנכה ישראל אנדרטה ראשונה ללוחמים היהודים בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. מוזיאון שיוקדש ליהודים שנלחמו בצבאות הברית נמצא בבנייה.
גרינזייד, מארגון הווטרנים, קבל על כך שחלק מיוצאי המלחמה בישראל זוכים לתשלום ממשלתי של 200 שקלים בחודש בלבד. אבל רומן יגל, שעומד בראש התארגנות אחרת של וטרנים סובייטיים, מאשים את גרינזייד בהבטחת תשלומים ליוצאי צבא שלטעמו אינם ראויים לכך, שכן לא לחמו בשדה הקרב. זוהי רק דוגמה אחת ליריבות הפוליטית המרה בתוך קהילת הווטרנים הסובייטים.
ניצולי שואה מוזמנים לעתים קרובות לתת עדות, בבתי ספר ובמוסדות אחרים. אך רוב הווטרנים הסובייטים עלו לארצה כגמלאים, רבים מהם לא למדו עברית והציבור הישראלי לא מכיר את סיפוריהם.
גרינזייד היה בן 17.5 כשהתגייס לצבא האדום. הוא היה צנחן ושירת ביחידת מודיעין. הוא זכה בחמישה עיטורים על השתתפותו בקרבות ברחבי אירופה. כשנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ביקר בישראל בשנה שעברה, הוא לחץ את ידו.
מדביי גרשמן, בן 87, היה ממשחררי מחנה הריכוז מיידנק. הוא זוכר שפסע לאורך מחסנים מלאים שער נשים ונעלי ילדים. לפתע, נתקל באישה שישבה על הקרקע ומיררה בבכי.
"אמרתי לה 'סבתא, למה את בוכה? הכול נגמר'", נזכר גרשמן, "היא הרימה את ראשה, הביטה בי ואמרה 'אני בת 20'".
גרשמן נהג לצעוד במצעד יום הניצחון בישראל, לפני שהחל לסבול מבעיות לב. באחד המצעדים הוא הלך ברחוב לצד בתו ונכדו, לבוש במדיו הכחולים ונושא על חזהו את שלל העיטורים הנוצצים. חבורה של נערים הצביעה עליו וצחקה.
"הם התייחסו אליו כמו לליצן", סיפרה בתו, רימה, "הוא לא רוצה לצאת יותר עם העיטורים האלה. הוא נבוך. הם בכלל לא מבינים מה זה".
Read this article in English
לפנייה לכתב/ת 
