סיפורים בחרדה: ספרים על הסכין
הסופר יזהר הר-לב לא בטוח ש"חרדות הקיום המודרני" קיימות במציאות, אבל בטוח שהן קיימות בספרים. מוולבק ועד לדאגלס אדמס - חמישה ספרים שמדברים על פחדים שכולנו מכירים
השאלה הראשונה שצריכה להישאל בנוגע למה שמכונה "חרדות הקיום המודרני" היא האם הן קיימות באמת, החרדות האלה. ואם כן, מה בדיוק ההבדל בינן לבין הפחדים שמלווים את המין האנושי מאז תקופת האדם הקדמון? הרי פחד הוא מנגנון אבולוציוני עתיק. הוא עזר לנו לברוח בזמן מניאנדרטליים עצבניים ולהקפיד לשמור מרחק סביר מהממותות. לדעתי (הבלתי מוסמכת בעליל) שום דבר מהותי לא השתנה בתחושת החרדה כשלעצמה. גם העובדה שאת האריות והממותות החליפו אובייקטים אחרים היא לא העניין פה.
- לכל העדכונים החמים: היכנסו לפייסבוק של ynet
אני חושב שההבדל העיקרי בין התקופה הפרהיסטורית לימינו היא הדרך שבה משווק לנו הפחד הזה, האופן שבו הוא מנוצל ומועצם על ידי התרבות והתקשורת. הדמות הראשית בספרי "קצב התמוססות הקרחונים" היא אדם רגיל - מישהו כמוני וכמוכם, שמופצץ מבוקר עד ערב באלפי איומים והזהרות; מהסכנות שבמרגרינה עם אחוזי שומן גבוהים, דרך הפצצה האיראנית ועד להתחממות כדור הארץ. חלק מהאיומים מציאותיים, וחלקם דמיוניים. מה שבטוח זה שקשה מאוד לחיות ככה - לגדל ילדים, לאהוב אישה, לשמור על איזשהו סוג של שלוות נפש בתוך הרעש הנורא הזה. הנה עוד כמה ספרים שכמו "קצב התמוססות הקרחונים" מנסים לתאר את האקלים הנוכחי.
"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", מאת דאגלס אדמס
הספר הזה הוא ההוכחה שספר אפוקליפטי, דיכאוני וחרדתי יכול להיות גם מצחיק בטירוף. בפתיחת הספר, דחפורים עומדים בפתח ביתו של ארתור פיליפ דנט, במטרה להרסו כדי לאפשר סלילת כביש. באותו זמן ממש, חלליות של חייזרים המכונים "ווגונים" חונות מול כדור הארץ בכוונה להשמידו. ארתור וחברו פורד פרפקט, חייזר מוסווה לאדם, לוקחים מגבת וכמה בוטנים, ובורחים מהאפוקליפסה הטרגית באמצעות תפיסת טרמפ על חללית חולפת.
למעשה, דאגלס אדמס מתעסק באותם נושאים בהם דנים גם חבריו לרשימה שיצרתי. גם הוא מתאר חיים סתמיים, גורל שרירותי, דיכאון וחרדה שנובעים מחוסר מוחלט במשמעות קיומית. אלא שדאגלס אדמס, בניגוד לסופרים האחרים ברשימה, גם מצא את התשובה לכל הבעיות: התשובה היא כמובן "42". ומה השאלה? טוב, זאת כבר שאלה אחרת.
"רעש לבן", מאת דון דלילו
הפחד הבסיסי והעתיק מכולם הוא כמובן פחד המוות. דון דלילו, אחד הכותבים האהובים עלי ביותר, מתאר ב"רעש לבן" איך מתבטא פחד המוות בתרבות צרכנית שהחליפה את מושג האלוהים בטכנולוגיה, וביטלה לחלוטין את קיומו של העולם הבא כאפשרות של נחמה. ג'ק הוא מרצה באוניברסיטה. באבט היא אשתו. הם שואלים את עצמם מי משניהם ימות קודם. באבט לוקחת גלולה, תרופה ניסיונית שאמורה להשפיע על אותו אזור במוח שבו מאופסן "פחד המוות". ג'ק נחשף מבלי דעת למה שמכונה ברדיו ובטלוויזיה "האירוע הרעיל הנישא באוויר" - ענן של חומרי הדברה סינתטיים שמשתחרר כתוצאה מתאונת רכבת. המוות שחודר לגופו של ג'ק מקודד לנתוני מחשב, לגרפים ודיאגרמות.
הטכנולוגיה מאפשרת לג'ק לצפות במוות שלו מבחוץ ולנתח את מרכיביו לפרטי פרטים - ובזה, כמובן, אין שום סוג של נחמה. הנה ציטוט, בקיצורים קלים: "ביום שלישי נאלצו לפנות את בית הספר היסודי. ילדים חשו כאבי ראש וגירויים בעיניים. טעם של מתכת היה בפיהם....חוקרים אמרו שזה אולי מערכת האוורור. הצבע או חומר ההברקה, הבידוד האקוסטי, האוכל מהקפטריה, הקרניים שהוקרנו ממיקרו מחשבים, נייר הדבק על קופסאות למשלוח, או אולי משהו עמוק יותר, מעודן יותר, שזוז יותר בבסיס מצבם של הדברים...".
"פסיכופט אמריקאי", מאת ברט איסטון אליס
עלילת הספר (אם אפשר לקרוא למה שקורה שם 'עלילה' - הספר בנוי כרצף כמעט סתמי של ארוחות ערב במסעדות פאר, ביקורים במכוני כושר, השכרת סרטי וידאו ורציחות מזוויעות) מתרחשת בשנות ה-80 של המאה הקודמת. השנים שחלפו לא הפכו את הספר הזה לפחות רלוונטי. וול סטריט של אז הוא לא מקום מושחת, דקדנטי וסוציופתי פחות מוול סטריט של ימינו. כוחו העיקרי של ברט איסטון אליס הוא בכך שהוא מצליח לגרום לנו להזדהות עם פטריק בייטמן, הברוקר העשיר שהוא גם פסיכופט רצחני.
הוא מענה ומעונה, הוא קורבן כמו קורבנותיו. פטריק בייטמן הוא מפלצת מיוסרת, תוצר של עידן שמסוגל לספק לבעלי המעמד שבו כל גחמה היא רלוונטית - כולל מנת ארנב חתוכה באלגנטיות לצורת כוכב - הכול חוץ ממשמעות קיומית. זהו הפחד המודרני שעומד בבסיסו של "פסיכופט אמריקאי" - הפחד מנפילה לתוך ריקנות שאין לה תחתית.
"הרחבת תחום המאבק", מאת מישל וולבק
הבחירה בספר זה היא מקרית בלבד - באותה מידה הייתי יכול לבחור בכל ספר אחר של מישל וולבק. "פלטפורמה" "החלקיקים האלמנטריים", "אפשרות של אי": כולם מדברים באותה שפה, כולם מטפלים באותם נושאים. כי וולבק נמצא מעבר לחרדה. הוא כותב במרירות ובייאוש, כמי שכבר הרים ידיים. המצב הנתון, לפי וולבק, הוא שהקפיטליזם השתלט באופן מוחלט על המציאות שבה אנו חיים. קודם הפרטנו את הסקס, אחר כך את האהבה.
בני אדם הם לא יותר מסחורה בשוק, לכולם יש ערך נקוב. לחלק יהיו מאות מאהבים, חלק אחר (גדול יותר) יתבוססו בבדידות חולנית עד יום מותם. החיים, אומר וולבק, יכולים בהחלט להיות גם קצרים וגם חסרי אירועים. שום דבר טוב לא עומד לקרות לכם, הוא מבטיח לקוראיו - רק עבודה, צרכנות, טלוויזיה, ובסופו של דבר מוות ממחלה באיזה מוסד רפואי או גריאטרי.
נראה שאפילו לספרות עצמה, האמנות שהיא כלי הביטוי שלו, הוא בז: "סופרים משתמשים בכישרונם כדי לתאר במעודן מצבים שונים של הנפש, קווי אופי, וכולי... כל ההצטברות הזאת של פרטים ריאליסטיים נראתה לי תמיד, צר לי לומר, ממש קשקוש. 'דניאל, שהוא ידידו של הרוה, חש רתיעה מסוימת מז'ראר'... אפשר להעביר ככה שעות, כמו לצפות בסרטנים שמתהלכים בתור צנצנת, בשביל זה מספיק ללכת למסעדת דגים". איזה דיכאון.
"רוץ שפן", מאת ג'ון אפדייק
סדרת ספרי "שפן" של ג'ון אפדייק היא פרויקט מונומנטלי שסוקר כמה עשורים בחיי גיבורו - הארי "שפן" אנגסטרום - מבגרות ועד זקנה, כשברקע מתבגרת, משתנה ומזדקנת גם ארצות הברית של אמריקה. בספר הראשון בסדרה הארי הוא בחור צעיר שרק התחתן. מאחוריו תהילה מקומית ככוכב כדורסל בקולג'. לפניו חיים סתמיים
שנראים חסרי מוצא. הארי האנגסטרום, שעובד כאיש מכירות של מוצר קילוף למטבח, מנסה לברוח.
אבל הבריחה שלו - קצרה, מבולבלת ונואשת - רק מגלה לו כי אין בו (כמו שאין כמעט בכולנו) את הכוח לרדת מהמסילה שנקבעה עבורו. הפחד מהשגרה ומהאפרוריות מוביל אותו בסופו של דבר לקבלת הדין. תוצאות קבלת הדין הזו הם הנושא המרכזי שבו מתעסק אפדייק גם בספרים הבאים, והנפלאים לא פחות, בסדרה. הוא הולך ומקשיח, עוטף את עצמו בקליפה אטומה.
בראיון ל "הארלד טריביון" אמר אפדייק "רבים מספרי עוסקים בקשיחותו של הלב. ספרי עלולים לדכא בגלל קשיחות לבו של הגיבור, אך בכוונתי לומר - הרי כולנו קשוחי לב...מרביתם של בני האדם אינם רוצחים בפועל, אך מרבית בני האדם רוצחים בכוח, ולעתים מזומנות בכך שהם מייחלים למותם של אחרים...". השקפה מפחידה למדי.
ספרו של יזהר הר-לב, "קצב התמוססות הקרחונים", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".
לפנייה לכתב/ת 
