למראית הדז'ה-וו / טור אישי
רגע אחרי שכתשו את איתי ארקין דווקא הוא עומד ליד שמעון פרס, לקריית שמונה לא היה סיכוי מול ההיסטוריה. וגם: נקודת המפגש בין אלכס פרגוסון לאיתן תבריזי וטיפ שימושי לצופים בנתניה
זו התמונה שבסוף לוקחת איתה הפועל ר"ג מהעונה המשוגעת שעברה עליה: רגע אחרי שהקבוצה צללה לליגה הלאומית, רגע אחרי שחבטו בה על הנאיביות, ורגע אחרי שכתשו את איתי ארקין על היכולת החלשה והקשרים המשפחתיים שבכלל סידרו לו מקום בהרכב של קבוצה בליגת העל – הוא, דווקא הוא, עומד על הבמה ליד שמעון פרס ומניף את גביע המדינה. היורדת היא גם מחזיקת הגביע. שני גביעים יש להפועל ר"ג בארון. בפעם הקודמת היא לקחה אותו מהלאומית. עכשיו היא לוקחת אותו בדיוק כשהיא חוזרת לשם. מה זה אומר על הרמה של הגמר? בואו נלך להתחלה.
עוד ב-ynet ספורט:
באצטדיון בנתניה מתחיל להתפתח מה שנקרא "מפתח הרכבת" - ככל שאתה מבחין ביותר רכבות ששועטות על הפסים מאחורי היציע המזרחי, כנראה המשחק על הדשא יותר משעמם. במחצית הראשונה יכולתי לדקלם את לוח הזמנים של קו נתניה – ת"א, בשני הכיוונים. גמר גביע, חגיגה חביבה ביציעים, קריית-שמונה הביאה לאצטדיון חמישית מהעיר, האורדונים החזירו עם אבוקות ודגל ענק מרשים, אבל על הדשא הכדורגל ברמה של רבע גמר גביע הטוטו.
במחצית השנייה העסק השתפר, מישהו הרים את המתג של הקצב, אבל שכח
לבטל את הפונקציה של איבודי הכדור. בהארכה כבר קיבלנו את האקשן שמשלב בין עייפות, לחץ שרירים תפוסים ופחד לאבד את כל הקופה.
כשהגיעה שריקת סיום ההארכה זה כבר הריח כמו דז'ה-וו מהגביע לפני 10 שנים. גם אז מכבי ת"א הייתה אלופה, גם אז המשחק נגרר לפנדלים וגם אז החוגגת הייתה הסינדרלה באדום. להפועל קריית-שמונה לא היה שום סיכוי מול ההיסטוריה.
נ.ב : שני אנשים, שני עולמות ובדיוק אתמול התבשרנו שאחרי למעלה מ-20 שנה שניהם נפרדים מהדשא עליו בנו את שמם. כמו בשיר העידוד הישן ההוא אפשר לפזם הפעם : "פ - ר - ג - ו – סו - ן באנגליה ת - ב - ר - י - ז - י בישראל". ואולי זה הסימבול הכי מדויק על המרחק בין הכדורגל שלנו לדבר האמיתי.
לפנייה לכתב/ת 
