דייויד מויס? אל תקנאו בו / טור
זה לא עניין של טקטיקה והעמדת שחקנים במגרש, אלא של אישיות ודרך חיים. לעולם לא יהיה יותר מנג'ר שישפיע כל כך על הכדורגל כמו אלכס פרגוסון, לפחות לא בדורנו. תומר גנור על קדנציה מפוארת ובלתי ניתנת לשחזור
לא פעם מתעורר הוויכוח מי הוא הכדורגלן הגדול בכל הזמנים, אבל דומה שבכל הנוגע למאמן אין שאלה בכלל. אלכס פרגוסון הוא המאמן הגדול בהיסטוריה, ולהתווכח על זה דומה להטלת ספק במעמד של מייקל ג'ורדן כגדול הכדורסלנים, או של מוחמד עלי כגדול המתאגרפים.
פרגוסון פורש מאימון - הסיקור המלא:
- "אני עוזב את מנצ'סטר יונייטד במצב הטוב ביותר"
- רונאלדו, בקהאם, אינס ואואן נפרדים
- סר אלכס - השיאים, התארים והמספרים
- גם יוסי בניון מסיר את הכובע
פרגי הגשים ב-26 השנים האחרונות לא רק את החלומות של אוהדי מנצ'סטר יונייטד, אלא גם את החלום הרטוב של כל כדורגלן ואוהד עלי אדמות. משך יותר משני עשורים נהנו השדים האדומים לא רק מתארים ואיכות מקצועית, אלא בעיקר משקט תעשייתי בלתי מוגבל ויציבות בלתי מעורערת.
משך יותר משני עשורים לא התעוררה כלל השאלה אם מעמדו של המאמן יציב או יישאר כזה. הייתה רק שאלה אחת ויחידה בשנים האחרונות - מתי סר אלכס יחליט בעצמו ללכת הביתה. איזה שחקן ואיזה אוהד בעולם לא חולם על מציאות ממושכת כזו בקבוצתו?
עוד ב-ynet ספורט:
- שרצקי רותח מזעם לאחר ההפסד בגמר הגביע
- מיאמי התפוצצה מול שיקגו, ומה קרה בסן אנטוניו?
- ואת השער המדהים של אדבאיור מול צ'לסי כבר ראיתם?
הנער שעזב את בית הספר בגלאזגו על מנת לעבוד כשוליית רתך, ושבחלוף השנים קיבל את משרת חלומותיו, ידע היטב עבודה קשה מהי. הצעירים מבין אוהדי הכדורגל רגילים לראות במנצ'סטר יונייטד כמועדון מנוכר ומתנשא שזולל תארים ושולט ביד רמה. אבל אלכס פרגוסון הגיע למועדון אחר לגמרי בנובמבר 1986.
משך 26 שנה, תקופה הזהה באורכה לקדנציה שלו, לא זכתה הקבוצה
באליפות אנגליה. מ-1967 עד 1993 לא זכו אוהדיה לראות שום הנפת צלחת. אלו מבינהם שנולדו בסבנטיז וגדלו על הסיפורים של תינוקות באזבי והתרסקות המטוס ב-1958, חוו תיסכול אחר תיסכול.
מנצ'סטר יונייטד הייתה קבוצה גדולה עוד לפני אלכס פרגוסון, אבל כזו שנחשבה ללוזרית גדולה בשנות ה-80, כזו שמזכירה קצת את ארסנל של השנים האחרונות (ואפילו גרוע מזה). כוכבים גדולים ושחקנים איכותיים ביותר שיחקו בה - כמו בראיין רובסון, גורדון סטראכן, נורמן ווייטסייד, פול מקגראת', מארק יוז, פרנק סטייפלטון והשוער גארי ביילי. אבל, שנה אחר שנה היא ראתה את ליברפול הגדולה של דלגליש, איאן ראש וגרהאם סונס נוטלת את התואר וצוחקת לה בפנים.
ליברפול של האייטיז הייתה בעלת מעמד דומה לזה של ברצלונה בשנים האחרונות ויונייטד התנהלה בצל שלה. לשיא הגיע התסכול הגדול בעונת 1985/86. 13 ניצחונות ושתי תוצאות תיקו ב-15 המחזורים הראשונים לא הספיקו והלוזרית הגדולה של אותן שנים סיימה במקום הרביעי בלבד. רון אטקינסון הוליך אותה לשני גביעים (1983 ו-1985), אבל מפח הנפש לנוכח הנחיתות מול ליברפול לא פסק.
סר אלכס לקח בנובמבר 1986 קבוצה שנאבקה בתחתית (דורגה במקום ה-19), והפך אותה לאימפריה. הוא לא רק בנה קבוצה, אלא מועדון מפואר בעל מסורת ומחלקת נוער שממשיכה לייצר שחקנים ברמה הגבוהה שנה אחר שנה.
מי שחווה את אותן שנים מתסכלות כאוהד ומביט כיום לאחור על העידן הארוך ורצוף התארים של פרגוסון, יודע שלא רק שהסתיימה תקופה משמעותית בתולדות הקבוצה, אלא בתולדות הענף כולו.
תופעה בה מאמן זוכה למעמד כל כך יציב, משמש בתפקיד כל כך הרבה שנים ובונה תשתית לאורך זמן לא רק מהווה מצרך נדיר, היא למעשה לא קיימת בכלל. כיום לא נשאלת בכלל השאלה מי מסוגל להחליף את פרגוסון, אלא מי יהיה האיש שייאלץ להתמודד עם השוואות בלתי פוסקות אליו.
דומה שאיש אינו מסוגל לדמיין את איצטדיון אולד טראפורד ללא הסקוטי הניצחי ובכל מקרה, דייויד מויס, שצפוי לקבל בשעות הקרובות את המינוי, ייאלץ לעבוד זמן ממושך בצילו של סר אלכס, שאמור להמשיך בתפקיד ניהולי.
לפני פרגוסון זכתה מנצ'סטר יונייטד בשבע אליפויות אנגליה בלבד ופעם אחת בגביע האלופות (ליגת האלופות במתכונתה הקודמת) ב-108 שנים. איתו היא זכתה ב-13 אליפויות ופעמיים בצ'מפיונס ב-26 שנה. הסטטיסטיקה הזו לבדה מדברת בעד עצמה, אבל מדובר בהרבה מעבר לכך.
כשמאט באזבי האגדי עזב את מנצ'סטר יונייטד ב-1969, איש לא האמין שמישהו ייכנס לנעליו ואכן - לא פחות מחמישה מנג'רים עברו בקבוצה עד מינויו של פרגוסון ב-1986: ווילף מגינס, פרנקי אופארל, טומי דוקרטי, דייב סקסטון ורון אטקינסון. אותם שמות לא אומרים הרבה לאוהדים שנולדו בשני העשורים האחרונים, אבל לא רק הם. גם שמות של מאמנים אחרים, אפילו מצליחים, ייעלמו מהתודעה בעוד עשור או שניים. את השם אלכס פרגוסון יידע כל ילד לשלוף גם בעוד 100 שנה.
מעטים האמינו בעבר שיגיע יום אחד מאמן שהישגיו יתעלו מעל אלה של באזבי, אבל זה קרה ובגדול. במציאות בה מאמנים מפוטרים השכם והערב וסבלנות לא קיימת בשום מקום, סר אלכס היווה תופעה מיוחדת.
אם אטקינסון נחשב בשעתו למאמן סחבק ומקורב לשחקנים, פרגוסון הביא איתו את המשמעת שהוכיחה את עצמה שנה אחר שנה. לא היה אכפת לו אם השחקנים אוהבים אותו או לא, כל עוד הם עשו את הכל עבור מנצ'סטר יונייטד. מעבר מלוזריות והתרופפות משמעת לרצף כל כך ממושך של מחויבות והישגים נראה בלתי נתפס בנובמבר 1986.
מנצ'סטר יונייטד לא הייתה משופעת בכסף בשנים הראשונות של פרגוסון. הקבוצות האנגליות היו מושעות אז מאירופה בעקבות אסון הייזל ועל מכירת חולצות במזרח הרחוק איש עדיין לא חלם. אבל, גידול הכשרונות הצעירים והפיכתם לתלכיד משובח נעשו ועוד איך, עד לזכייה בגביע המחזיקות ב-1991 ובאליפות הראשונה ב-1993, שהייתה הסנונית הראשונה לפני הצלחות הבלתי פוסקות.
התשוקה לנצח את ליברפול לא הרפתה מפרגוסון גם שנים ארוכות אחרי שהיריבה המושבעת ירדה מגדולתה והרצון להתחזק ולזכות בתואר ועוד תואר רק הלך וגבר.
שבע השנים הראשונות היו קשות ביותר, ואחרי הפתיחה הזוועתית של עונת 1989/90 (11 משחקי ליגה ללא ניצחון, כולל תבוסה 5:1 לעולה החדשה מנצ'סטר סיטי, הכבדה ביותר בדרבי ב-34 שנה) נשמעו קולות שקראו לפטר את פרגוסון. איש אינו יודע כיצד הייתה נראית כיום מנצ'סטר יונייטד וכיצד הייתה נראית הליגה האנגלית אילו הוא היה נשלח אז הביתה.
גם הכוכבים הגדולים ביותר כמו אריק קאנטונה וכריסטיאנו רונאלדו רקדו לפי החליל שלו ואם מישהו סטה מהדרך כמו דייויד בקהאם, הוא לא נשאר. לא רבים נתנו לדרך שלו סיכוי בתחילת הקדנציה והיו משוכנעים שהעימותים עם הכוכבים יביאו לסיום דרכו, ממש כפי שקרה לבראיין קלאף בלידס ב-1974.
המציאות כידוע היתה אחרת. הגדולה של פרגוסון הייתה שאצלו גם הכוכבים הגדולים הפכו לאנשים המסורים למערכת, ולכאלה שהלכו בדרכו וספגו את רוח המועדון. אצלו, להיות שחקן של מנצ'סטר יונייטד נחשב לסטטוס בפני עצמו ותחושת השייכות שידרגה כל אחד. קשה להאמין שמישהו מסוגל יהיה בעתיד להקנות אווירה שכזו בחדר ההלבשה. מעמד חזק כל כך הייתה אלופת אנגליה מסוגלת ליצור לעצמה רק בזכות איש אחד.
זה לא עניין של טקטיקה והעמדת שחקנים במגרש,
אלא השקפת עולם, וניהול של מערכת לטווח ארוך. לא רק כוכבים כמו וויין רוני וראיין גיגס זהרו, גם שחקנים אפורים יותר כמו פול סקולס וניקי באט הגיעו אצלו הכי רחוק שאפשר.
מאמנים גדולים שבנו קבוצות גדולות היו ויהיו. אריגו סאקי ופאביו קאפלו שבנו את מילאן הגדולה, ביל שנקלי ובוב פייזלי שהיו אחראים להצלחת ליברפול, פפ גווארדיולה וברצלונה של השנים האחרונות, כל אלה כבודם במקומו מונח. אבל מאמן שהשפיע בצורה כל כך ממושכת וכל כך מרחיקת לכת על מועדון, ליגה שלמה והענף בכלל, ככל הנראה לא יהיה יותר. לפחות לא בדורנו.
לפנייה לכתב/ת 
