קריאה אחרונה לדיפלומטיה אפקטיבית
אם יש מדינה אחת בעולם שחייבת לתעדף את משאביה הדלים למאמץ הישרדות על מפת הנפש הבינלאומית, הרי היא מדינת ישראל. מדובר ביעד אסטרטגי. בהכרח קיומי
כמה דיפלומטים מדיניים משרתים כיום בשגרירויות ישראל באירופה כולה? בכל היבשת המסעירה והמרגשת הזו של העבר היהודי הטראגי, של האיחוד האירופי, של החרמות המעליבים נגד מוצרים ישראליים ושל האתגרים שמציבים בפנינו מקטרגים כמו סטיבן הוקינג, גונתר גראס, אמה תומפסון ואחרים?
ובכן - כמה? 1,000? 500? התשובה היא 65, כמו מספר התלמידים בשתי כיתות בית ספר. אלו הדיביזיות הדיפלומטיות האימתניות שמציבה מדינת היהודים מול האתגר האירופי. בדיחה מרה? לא. מציאות מטורפת.
עוד בערוץ הדעות:
הגיע הזמן לשנות את שיטת הממשל והבחירות / יובל ליפקין
כולנו נשות הכותל / ד"ר מוטי שלם
ככה לא בונים "כלכלה חדשה" / אלון חסן
המצב באסיה גרוע עוד יותר: 31 דיפלומטים מדיניים ישראליים משרתים בכל המרחב העצום, שכולל גם את הענקיות סין והודו. בכל רחבי תבל משרתים ברגע זה לא יותר מ-220 דיפלומטים מדיניים כחול לבן. זה הכול. כמו מספר הנוסעים במטוס בינוני.
אלו המספרים האומללים שבחרה מדינת האוצר, רוצה לומר - משרד ישראל, להציב במאבק על שמה הטוב, על צדקתה הבינלאומית ועל מלחמתה הדיפלומטית וההסברתית (שאין צודקת ממנה!) במרמרות, בגולדסטונים, במועצות החד צדדיות לזכויות אדם ובקמפיין הדה-לגיטימציה, שמנסה לשלוף אותך ואותי ממשפחת העמים, כאילו היינו קוץ.
אתה עומד מול האיומים הללו, שנפרשים לימינו ולשמאלו של הדיפלומט הישראלי כשדה דרדר, ומשתומם: אין מדינה שניצבת מול איומים הרי גורל כאלו, ואין מדינה שמתייחסת בשוויון נפש כזה לגורלה בזירה הבינלאומית.
ומהו, לדעתכם, תקציב הפעילות השנתי שלי, כשגריר בשתי מדינות לא גדולות - סרביה ומונטנגרו? מהו התקציב לסרטים מישראל, להקות מחול, תיאטראות, סופרים, מרצים ומה לא? מיליון דולר? 100 אלף? - 20 אלף דולר. זה הכול. על שולחני מצטברות פניות מסטודנטים שמבקשים להקרין סרט ישראלי. יודעים מה אני משיב להם? שאין לי 500 דולרים לזכויות ההקרנה.
סופרמנים
דיפלומט אירופי סח לי לאחרונה, "לו הייתי ישראלי, הייתי מתמוטט מאפיסת כוחות. הדיפלומטים שלכם צריכים להיות סופרמנים! אתם נדרשים להתמודד בהצלחה מול תועמלנים זריזים ומסוכנים, להיות מומחים בביטחון, בטפטפות ובפצצת גרעין. אתם מצויים בסכנת חיים, מתכופפים כל בוקר מתחת למכונית ופוחדים לדבר ברחוב בעברית". האזנתי והתביישתי להוסיף, "והמשכורת שלנו היא פחות משליש משלך. בני הזוג שלנו ויתרו על הקריירה ומרוויחים בשגרירות 3,200 שקלים. אלו התנאים המצויינים שלנו".
אבסורד הוא, שמדינת ישראל החליטה להקדיש למשרד החוץ 0.15 אחוזים מהתל"ג שלה. נורבגיה ודנמרק, מדינות נטולות חרם, משקיעות במשרדי החוץ שלהן 0.9 אחוזים מהתל"ג. פי שישה מישראל! בבריטניה 0.75 אחוזים, פי 5 מאצלנו, ובגרמניה 0.4 אחוזים, "רק" פי שלושה. האירופים יודעים שמדינה נעימה ואהודה היא מדינה קורצת ומפתה לבקר בה, ללמוד בה ולהשקיע בה. ההשקעה בתדמית משתלמת תמיד.
טורקיה, למשל, מבצעת בשקט בשקט "קאמבק" מרשים לבלקן - לא באמצעות גדודי יניצ'רים עם תרבושים וחרבות, אלא באמצעות יצוא סדרות טלוויזיה איכותיות לכל סלון. זוהי שפתה של הדיפלומטיה החדשה - חרישית, אלגנטית ואפקטיבית. את הקמצוץ שהוקצב לנו, משרד האוצר מנסה כעת לקצץ ביד גסה. מדוע מדברים על השקעות בחיפושי גז בים, אבל לא על השקעה ביחסי החוץ? מתי חנהל'ה הקטנה והיפה, שמסתגרת בשנים האחרונות בין גדרות של חרמות ושל שנאה, תלבש שוב את שמלת השבת הצחורה שלה?
אם יש מדינה אחת בעולם שחייבת לתעדף את משאביה הדלים למאמץ הישרדות על מפת הנפש הבינלאומית, הרי היא מדינת ישראל. מדובר ביעד אסטרטגי. בהכרח קיומי. מדינה שפילוסופים, פיסיקאים ואמנים מחרימים אותה אינה יכולה להרשות לעצמה להפנות 0.15 אחוזים מהתל"ג לשירות החוץ. מדובר בהפקרות, בשערוריה ובמחדל לאומי. זו הסיבה שאנחנו, הדיפלומטים של הפרוייקט הציוני, מורידים את העניבות וצועקים בקול גדול, די!
יוסי לוי, שגריר ישראל לסרביה ולמונטנגרו
לפנייה לכתב/ת 
