אלופי העוני במערב: "מדיניות נתניהו לא עובדת"

"אנחנו הפנים והשמות שמאחורי הנתונים". דנה (37), אם לשמונה ילדים שמתגוררת עם משפחתה בדירה בת שלושה חדרים בנתניה, מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי בגובה 5,000 שקלים שמקבל בעלה חולה הלב. אליה מתווספת קצבת ילדים בגובה של 1,700 שקלים ומשכורת זעומה מעבודתה במזנון. היא חלק מהסטטיסטיקה העגומה שעליה מבוסס דו"ח ה-OECD שהציב את ישראל בצמרת שיעור העוני בעולם המערבי.

"בכל כמה זמן מתפרסמים נתונים והכותרות זועקות, אבל המדינה והממשלה ממשיכות בשלהן ואנחנו ממשיכים לחיות בתת-תנאים", אמרה דנה. היא מעידה שהיא ומשפחתה שקועים בחובות כבדים ולא מצליחים כבר היום לעמוד בתשלומי המזון, החשמל והמים. "אנחנו פשוט לא שורדים. אין לי מושג מה נעשה כשיקצצו בקצבאות הילדים". לצורך הטיפול בילדים המשפחה נעזר בעמותת "יד ביד" שמפעילה בית חם. "אנשים ישאלו למה עשינו כל כך הרבה ילדים? התשובה שלי שזה לא היה מתוכנן, אבל יש כאן ילדים שהם מציאות".  

על-פי הדו"ח החדש של ארגון המדינות המפותחות, שיעור העניים בישראל היה הגבוה ביותר מבין המדינות החברות בארגון ב-2010. אחד מכל חמישה ישראלים הוא עני ואחד מכל שלושה ילדים ישראלים חי בעוני. כותבי הדו"ח מציינים שב-1995 עמד שיעור העוני בישראל על 13.8%. מסקנתם היא שגם בגידול שיעור העוני ניצבת ישראל בצמרת המדינות המפותחות. על-פי הנתונים, ישראל היא החמישית בשיעור האי-שוויון בהכנסות מבין חברות הארגון. רק צ'ילה, מכסיקו, טורקיה וארה"ב מקדימות אותה.

ד"ר יצחק ספורטא מהמכללה הכלכלית החברתית סבור שנקודת השבר המשמעותית של מדינת הרווחה הישראלית הגיעה בשנות ה-90, עם עלייתו לשלטון של ראש הממשלה בנימין נתניהו. "המדיניות הכלכלית שנקבעה אז היא קיצוץ בהוצאות הממשלה וקיצוץ בקצבאות ובתשלומי ההעברה, המשמעות היא ברורה - יותר עוני ויותר אי-שוויון". לדברי ד"ר ספורטא, אותה מדיניות הגיעה לשיא עם התוכנית הכלכלית של 2002 -2003 בתקופתם של שרי האוצר סילבן שלום ובנימין נתניהו, "ראינו אז קיצוץ מסיבי בקצבאות שהביא לקפיצה אדירה בממדי העוני. עכשיו, עשר שנים אחרי, אנחו ניצבים בפני אותה תוכנית כאילו לא למדנו דבר".  

ספורטא מצביע על נתונים שמאששים את קביעותיו: ב-1998 עמד שיעור הילדים העניים על 21%. ב-2002 עמד שיעור הילדים העניים על 25%. ב-2011 הגיע שיעורם ל-35.6%. "המדיניות של ממשלת ישראל ברורה. משתמשים במקל כדי להכות את העניים ונותנים גזר לעשירים מתוך מטרה שהצמיחה תטפטף למטה. האידיאולוגיה ברורה אבל פשוט לא עובדת".

"תולדה של מדיניות מכוונת"  

פרופ' דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה מסכים: "העוני והאי-שוויון הם צדדים שונים של אותו המטבע. מה שיצר את האי-שוויון במדינת ישראל הוא ההפרטה מרחיקת הלכת של השירותים החברתיים. הזכויות החברתיות הפכו לסחורה שקבוצות רחבות לא יכולות לרכוש. ההוצאה הפרטית על בריאות וחינוך היא בין הגבוהות במערב בעוד ההוצאה הציבורית נמוכה ביותר. לכך צריך להוסיף רמת שכר נמוכה ומדיניות מיסוי מפלה שמעדיפה את בעלי ההון. ברור שהאי-שוויון והעוני הם תולדה של מדיניות מכוונת" .

לדברי גוטווין, מדינת הרווחה הישראלית הייתה קיימת בעשור שבין 1977-1967. "את קו פרשת המים ניתן לזהות עם המהפך של 1977. מאז מתנהלת מדיניות שיטתית ועקבית של התנערות המדינה ממחויבויותיה החברתיות.

מאז נשחקה רמת השירותים החברתיים בין היתר על-ידי הפרטת שירותי הבריאות והחינוך והקטנת הקצבאות. התוצאה היא הגדלת הפערים, הקטנת הכוח של המדינה והגדלת הכוח של השוק".

רן מלמד, סמנכ"ל עמותת "ידיד", שנאבק בקיצוצים של 2003, סבור שהתוכנית הכלכלית של אותם ימים הגדילה בצורה משמעותית את שיעורי העוני וחושש שהדבר יחזור על עצמו. "במחזוריות מצמררת מגיעות לנו אחרי עשר שנים בדיוק הגזירות הכלכליות החדשות. כמו בגזירות ההן, גם באלו של קיץ 2013 אחת מקבוצות האוכלוסין שייפגעו יותר מאחרות היא קבוצת המשפחות החד-הוריות. גם הקשישים היו שם ונפגעו קשה, גם הנכים ואלו שלא יכולים לעבוד ונאלצים להתקיים מקצבאות הבטחת הכנסה מקוצצות ובלתי מספיקות".

נשיא הקרן לידידות הרב יחיאל אקשטיין אמר בתגובה לנתונים הקשים: "ה-OECD שם בפנינו מראה - ישראל אינה רק מעצמת היי-טק אלא גם מעצמת עוני ופערים חברתיים. כדי לעצור את הפצצה החברתית המתקתקת, ישראל חייבת לשנות כיוון מיד, לשים בראש מעייניה את רווחתו, חינוכו ובריאותו של האזרח שמהווה במשך השנים משאב הטבע היחיד של המדינה הזו. אם נישא עינינו למדינות שבהן המצב טוב יותר, נראה כי השקעתן בציבור היא שמניבה פירות ולא הפקרתו לכוחות השוק".