"כמו בסרט, גזענות נגד אבוריג'ינים קיימת"
דבורה מיילמן, מירנדה טפסל וג'סיקה מאובוי מככבות במיוזיקל האוסטרלי "האבנים הכחולות", שהרקיד רבים בפסטיבל קאן אשתקד, אך גם העיד על הפליית האבוריג'ינים. שלוש השחקניות חשות זאת גם היום: "אנחנו שחורות, ואומרות זאת בגאווה"
אחד הרגעים היותר זכורים של פסטיבל קאן אשתקד, היתה הקרנת הבכורה מחוץ לתחרות הרשמית של "האבנים הכחולות" - סרט אוסטרלי מוזיקלי העוסק בפרשה אמיתית משנות השישים. ב-1968 שלוש אחיות אבורג'יניות ובת דודה אחת, החוות מגילוי גזענות, מנסות להשתתף בתחרות כישרונות. מוזיקאי חובב אלכוהול קולט את הכישרון של הארבע ומחליט לקדם אותן. בסוף הן נשלחות להופיע בפני חיילים אמריקאים הלוחמים בווייטנאם.
קהל האורחים, המורגל בקאן בעיקר לסרטים כבדים ומדכדכים, נהנה ממשב הרוח הרענן שהביא איתו "האבנים הכחולות", וקיבל אותו בתשואות רמות. במשך עשר דקות רצופות, הצופים מחאו כפיים והריעו ליוצרי הסרט ולארבע הכוכבות שלו, וגם זימרו ביציאה ממנו את להיטי הסיקסטיז, השוצפים את הפסקול.
הארווי ויינסטין שרכש את הסרט להפצה באמריקה ובמדינות נוספות יכל להיות מרוצה שהחושים המחודדים שלו ותחושות הבטן שוב צדקו. עכשיו, שנה בדיוק אחרי, "האבנים הכחולות" נוחת בישראל, עם יומרות להפוך ללהיט "פיל גוד" לא פעוט. שלושת האחיות - דבורה מיילמן, מירנדה טפסל וג'סיקה מאובוי - הן שחקניות לא מוכרות בזירה הבינלאומית, אך הן עומדות להיכנס לכם לעין, וגם לאוזן.
"התהליך הכי שמח שהייתי מעורבת בו"
מיילמן (המגלמת את גייל, האחות הגדולה) נולדה בעיירת כורים בשם מאונט אייסה בצפון-מערב קווינסלנד, וב-1998 עשתה היסטוריה כשהיתה לאישה האבוריג'ינית הראשונה שזוכה באוסקר האוסטרלי (בזכות הופעתה בסרט "Radiance") והיא מספרת על קורותיה. "עזבתי את העיירה כדי ללמוד משחק ואני עוסקת בתחום כבר 20 שנה. זכיתי להיות מעורבת בהפקת התיאטרון המקורית של 'האבנים הכחולות', אז ידעתי שזהו סיפור נפלא, ומה הסיפור הזה ידרוש מאיתנו כשחקניות", סיפרה.
"ההפקה של הסרט היא ללא ספק התהליך הכי שמח שהייתי מעורבת בו. ואילו תהליך שיחזור המלחמה היה מרתק. ניסינו לחוש את תחושת הסכנה. הפצצות מבחינתנו היו אינטנסיביות, מלהיבות ומפחידות. קשה לי לדמיין איך זה היה במציאות. אחרי ששחזרנו את סצנות המלחמה, בסוף הלילה היינו חוזרות למלון, קמות בבוקר ושוב חוזרות לשם. אבל לחיות ככה באמת - זה מעבר לכל דבר שאני מכירה".
מירנדה טפסל (מופיעה בתפקיד האחות סינתיה) היא שחקנית עתירת ניסיון בתיאטרון, ילידת העיר דארווין, "שהיא ממש כמו העיירה הכפרית ממנה מגיעה הדמות שלי, כך שמאוד הזדהיתי עם התפקיד ועם אווירת הקהילה שמאפיינת את הסרט. אגב, כשהייתי בת 17, ראיתי את ההצגה 'האבנים הכחולות' בה שיחקו ארבע נשים אבוריג'יניות מעוררות השראה, וחשבתי לעצמי 'זה מה שאני רוצה לעשות למשך שארית חיי. אני רוצה להיות שחקנית, ובאחד הימים אני רוצה לגלם דמות בסגנון 'האבנים הכחולות'.
"אז הלכתי ללמוד משחק, וכששמעתי על האודישן לסרט אמרתי שאני חייבת להשתתף בו. הלכתי לאודישן והצלחתי להגשים את החלום, שהיה לי בגיל 17. לא אכחיש - הצילומים היו עבודה קשה. יש הרבה דברים שצריך לזכור, היינו צריכות ללמוד לשיר ולרקוד, ובמקביל להיות נאמנות לדמויות שייצגנו על המסך. ובכל זאת, זה היה כיף חיים. ובייחוד לעבוד עם 'אחיותיי' הקטלניות".
ג'סיקה מאובוי (מגלמת את האחות הקטנה ג'ולי) היא זמרת מוכרת במולדתה, כולל כיכוב במצעד הפזמונים ובתשובה האוסטרלית של "כוכב נולד". "הוצאתי כבר שלושה תקליטים. אני כותבת ומלחינה. שרה מוזיקת נשמה. נולדתי בדארווין כמו מירנדה, אבל לעומתה אני חדשה בתחום המשחק. כשהציעו לי להשתתף ב'האבנים הכחולות', קראתי את התסריט פעמיים ובכיתי. ידעתי שזה מלהיב אותי, התגאיתי בכנות ובאותנטיות של הסיפור הזה, ורציתי ללכת על זה. רציתי להיענות לאתגר ולראות אם אעמוד בו".
אתן עדיין נתקלות בגזענות, כמו שהדמויות שלכן חוו באוסטרליה של שנות ה-60?
דבורה: "הגזענות בהחלט קיימת. אסור לשקר בקשר לזה. יש קבוצות של אנשים שעדיין מזלזלים בתרבות האבוריג'ינית ובאבוריג'ינים. אלה אנשים עם הרבה בורות. ועם זאת, אני חושבת שהיחס לתרבות שלנו משתנה מדור לדור. וכיום לצעירים יש יותר הזדמנויות. אבל זה בזכות הסבים וההורים שלהם, שהתאמצו ולחמו למען הזכויות ושיפור המעמד. אני מאמינה שהסרט ישמש השראה ומקווה שאבוריג'ינים יראו את זה ויאמינו שהם יכולים לעשות מה שבא להם בחייהם".
מירנדה: "אני מאמינה שהרבה דברים השתנו מאז 1968. אנחנו יכולות להיכנס לפאב בלי שיגרשו אותנו משם. יש אווירה של שינוי באוויר. הסרט 'האבנים הכחולות' הוא אבן קטנה נוספת שתעשה גלים".
ג'סיקה: "אני בהחלט חוויתי גזענות, בעיקר בתקופת הלימודים. אז כינו אותי 'שחורה'. מאז ידעתי והרגשתי מה זו גזענות. מאז הבנתי שאני יודעת רק מי אני, שאני יכולה רק לעשות ככל יכולתי, ולהיות האדם הכי טוב שאני יכולה להיות. וכיום אני אדם גאה מאוד. אנחנו שחורות, ואנחנו אומרות את זה בגאווה. אנחנו לא צריכות להצטדק בפני אף אחד".
דבורה: " אגב, המוזיקה תמיד שיחקה תפקיד חשוב בקהילה שלנו, זה אמצעי התקשורת שלנו. אנחנו נפגשים ושרים, ולא משנה אם זו תקופה טובה או רעה. המוזיקה תמיד הייתה שם כדי לרומם אותנו ולספר סיפור".
