IN TO THE WILD עם שריל סטרייד

WILD הוא ספר מסע מעורר השראה שמבוסס על סיפורה האמיתי של המחברת, שריל סטרייד שמצאה את עצמה בגיל 26 יתומה, גרושה, ובעיצומו של מסע הרס עצמי. רגע לפני שהיא עוברת את נקודת האל חזור, היא מחליטה לצאת לחפש את הילדה-נערה העצמאית והבוטחת שהיתה פעם, במסע רגלי בן מאה ימים על הרכס הפסיפי שבמערב ארצות הברית. מסעה של סטרייד  המתועד בספר שהפך לרב מכר מיד כשראה אור, יפורסם בעוד 20 שפות, ויהפוך לסרט לקולנוע על ידי הסופר ניק הורנבי.

הקדמה

שריל סטרייד. "בת עשרים ושש, ויתומה. נוודת אמיתית"

כעבור כמה מטרים נתקלה במחשוף סלעי וניתזה ממנו לפני שנבלעה בחופת היער שתחתיו, בלתי ניתנת לחילוץ. פלטתי יפחת תדהמה, אם כי נמצאתי בטבע שלושים ושמונה ימים וכבר למדתי שכל דבר עלול לקרות ושהכול אכן קורה. אך אין זאת אומרת שלא נדהמתי כשזה קרה.

הנעל שלי אבדה לבלי שוב. פשוט אבדה.

הצמדתי את זוגתה אל חזי כתינוקת, אך כמובן ללא הועיל. מהי נעל אחת ללא הנעל השנייה? אפס. חסרת תועלת, יתומה לעד, ולא מצאתי בתוכי רחמים עליה. היא היתה סתם גוש, משקל טהור, נעל עור חומה של "רייכל" עם שרוך אדום ותופסנֵי מתכת כסופים. הנפתי אותה, הטלתי אותה בכל כוחי וצפיתי בה צונחת בין העצים העבותים, הרחק מחיי.

נותרתי לבדי. הייתי יחפה. בת עשרים ושש, ויתומה. נוודת אמיתית, ציין באוזני זר מוחלט כשבועיים קודם לכן, כשאמרתי לו את שמי והסברתי עד כמה אני תלושה בעולם. אבי נטש את חיי כשהייתי בת שש. אמי מתה כשהייתי בת עשרים ושתיים. בעקבות מותה הפך אבי החורג מאדם שראיתי בו אב לגבר שזיהיתי לעתים רחוקות בלבד. שני אחי התפוגגו באבלם חרף מאמצי לשמור על אחדותנו, עד שגם אני ויתרתי והתפוגגתי.

בשנים שקדמו להטלת נעלי לתהום, הוטלתי לתהום גם אני. התנדנדתי ושוטטתי ונסעתי ברכבות — ממינסוטה לניו יורק לאורגון ובכל רחבי מערב ארצות הברית — עד שמצאתי את עצמי נטולת נעליים, בקיץ 1995, לא בדיוק חופשייה בעולם כי אם כבולה אליו. זה היה עולם שאף פעם לא הייתי בו, ועם זאת תמיד ידעתי שהוא שם, עולם שכשלתי לתוכו בצער ובלבול ואימה ותקווה. עולם שחשבתי שיהפוך אותי הן לאישה שידעתי שאני מסוגלת להיות, הן לילדה שהייתי פעם. עולם שרוחבו שישים סנטימטרים ואורכו 4,285 קילומטרים.

עולם שנקרא שביל הרכס הפסיפי. שמעתי עליו לראשונה רק שבעה חודשים קודם לכן, כשגרתי במיניאפוליס, עצובה ונואשת ועל סף גירושים מגבר שעדיין אהבתי. עמדתי בתור לקופה בחנות לציוד טיולים, ממתינה לשלם על שפכטל מתקפל כשמבטי נפל על ספר בשם שביל הרכס הפסיפי, כרך א': קליפורניה שעמד על מדף סמוך, וקראתי את הכתוב על הכריכה האחורית. שביל הרכס הפסיפי, או הפק"ט, נאמר שם, הוא שביל ארוך בלב השממה, שמשתרע מגבול מקסיקו ליפורניה ועד מעֵבר לגבול הקנדי, דרך פסגותיהם של תשעה רכסי הרים — לגונה, סן גָ'קינטו, סן ברנרדינו, סן גבריאל, ליבּרֶה, טֶהָצֶ'פּי, סיירה נוואדה, קְלֶמֶת' וקַסקֵיידס. אורכו אלף שש מאות קילומטרים בקו אווירי, אך אורך השביל עצמו כפול מזה לפחות.

הפק"ט חוצה את מדינות קליפורניה, אורגון וּווֹשינגטון לכל אורכן וחולף בפארקים לאומיים ועל פני שממות, כמו גם בשטחים פדרליים, שבטיים ופרטיים; בין מדבריות והרים ויערות גשם; דרך נהרות וכבישים מהירים. הפכתי את הספר והבטתי בחזיתו — אגם זרוע בולדרים ומוקף צוקים טרשיים באנגלית — ( .The Pacific Crest Trail (PCT על רקע שמים כחולים — אחר כך החזרתי אותו למדף, שילמתי על השפכטל ויצאתי. אבל אז הסתובבתי לאחור וקניתי את הספר. שביל הרכס הפסיפי לא היה אז עולם בחינתי. הוא היה רעיון, מעורפל ומופרך, גדוש הבטחה ומסתורין. משהו ליבלב בתוכי כשהעברתי את אצבעי על פני מסלולו המשונן במפה.

אני אצעד בשביל הזה, החלטתי — או לפחות כמה שאספיק ממנו במאה ימים. גרתי לבדי בדירת סטודיו במיניאפוליס בנפרד מבעלי, ועבדתי כמלצרית בנקודת השפל הסבוכה ביותר של חיי. מדי יום הרגשתי שאני נושאת את מבטי מעלה מקרקעית באר עמוקה. אבל מתוך הבאר הזאת חלטתי לצאת לבדי למסע בשממה.

ומדוע לא בעצם? כבר הייתי כל כך הרבה דברים. אישה אוהבת ובוגדת. בת אהובה שכעת העבירה את חופשותיה בגפה. בחורה שאפתנית והישגית מדי, עם יומרה לכתוב, שמדלגת מעבודה חסרת משמעות אחת לאחרת, משחקת באש עם סמים ושוכבת עם יותר מדי גברים. הייתי נכדתו של כורה פחם מפנסילבניה, בתו של פועל בבית חרושת למוצרי פלדה שהפך לאיש מכירות. לאחר פרידתם של הורי גרתי עם אמי, אחי ואחותי במתחמי דירות ששיכנו אימהות חד־הוריות וילדיהן. כנערה חייתי בסגנון חזרה־לטבע ביערות של צפון מינסוטה, בבית שלא היו בו שירותים, חשמל או מים זורמים. ולמרות זאת הייתי מעודדת בתיכון ונבחרתי למלכת נשף־הסיום, ואז נסעתי ללמוד בקולג' והפכתי לפמיניסטית שמאלנית רדיקלית בקמפוס.

אבל אישה שצועדת לבדה בשממה על פני אלף שבע מאות קילומטר? את זה מעולם לא הייתי. ולא היה לי מה לאבד אם אנסה. עכשיו — יחפה על ההר ההוא בקליפורניה — הרגשתי כאילו זה קרה לפני שנים, בחיים אחרים ממש, כשקיבלתי החלטה בלתי הגיונית בעליל לצעוד לבדי בפק"ט כדי להציל את עצמי. כשהאמנתי שכל הדברים שהייתי עד אז הכינו אותי למסע הזה. אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותי. כל יום בשביל היה ההכנה האפשרית היחידה ליום המחרת. ולפעמים גם האתמול לא הכין אותי למה שעמד לקרות.

למשל לכך שנעלי יתעופפו מן ההר לבלי שוב. למען האמת לא ממש הצטערתי על אובדנן. בששת השבועות שהעברתי עם הנעליים האלה חציתי מדבריות ושלגים, חלפתי בין עצים ושיחים ועשבים ופרחים בכל הצורות, הגדלים והצבעים, טיפסתי על הרים וירדתי מהם, חציתי שדות וקרחות יער וחבלי ארץ שלא יכולתי להגדיר בשום אופן, מלבד לומר שהייתי בהם, חלפתי בהם, הצלחתי לעבור אותם. וכל אותה עת הנעליים האלה הצמיחו לי שלפוחיות על כפות הרגליים ושיפשפו אותן עד זוב דם; הן השחירו את ציפורני ועקרו אותן בכאב מארבע בהונות. עד שאיבדתי את הנעליים כבר קצתי בהן והן קצו בי, אם כי נכון לומר שגם אהבתי אותן. הן הפכו מעצמים חסרי חיים שלוחה שלי, כמו כל דבר אחר כמעט שסחבתי בקיץ ההוא — התרמיל שלי, האוהל, שק השינה, מטהר המים, הבנזינייה והמשרוקית הכתומה הקטנה שנשאתי במקום אקדח. אלה היו הדברים שהכרתי ושיכולתי לסמוך עליהם, הדברים שהביאו אותי עד הלום.

השפלתי מבט אל העצים מתחתי, שצמרותיהם התבדרו קלות ברוח החמה. שייקחו את הנעליים שלי,

חשבתי בעודי משקיפה על המרחבים הירוקים הכבירים. בחרתי לנוח כאן בגלל הנוף. זה היה לפנות ערב באמצע יולי, ונמצאתי מרחק קילומטרים מציוויליזציה בכל כיוון, מרחק ימים מסניף הדואר הגלמוד שהתעתדתי לאסוף בו את חבילת הציוד הבאה שלי. היה סיכוי שמישהו יעבור בשביל הזה,

אך זה קרה לעתים רחוקות בלבד. בדרך כלל חלפו ימים שלמים בלי שראיתי נפש חיה. וממילא זה לא היה משנה. הייתי לגמרי לבדי בתוך זה.

הבטתי ברגלי החשופות החבולות, בקמצוץ הציפורניים שנותרו לי. הן היו חיוורות כרוחות רפאים בהשוואה לעור רגלי במעלה סנטימטרים ספורים מן הקרסול, היכן שגרבי הצמר שלי הסתיימו בדרך כלל. השוקיים מעליהם היו שריריות וזהובות ושעירות, מאובקות בעפר ובמערכת שלמה של חבורות ושריטות. התחלתי לצעוד במדבר מוהאבי, ולא היתה לי שום כוונה לעצור עד שאגע בגשר החוצה את נהר קולומביה בגבול אורגון־וושינגטון, בעל השם המרשים "גשר האלים". הבטתי צפונה לעברו - עצם המחשבה על הגשר היתה כמגדלור בשבילי. השקפתי מערבה אל המקום שבאתי ממנו, אל השממה שלימדה וחרכה אותי, ושקלתי את האפשרויות העומדות בפני. ידעתי

שיש רק אחת. תמיד היתה רק אחת.

להמשיך ללכת.

"Wild", מאת שריל סטרייד. תרגום: קטיה בנוביץ. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 364 עמ'.