מוות על הסכין עם כרמל בן נפתלי

מוות זה הדבר שהכי מפחיד אותי. זאת עובדה. אני לא מפחדת רק מלמות או שהאנשים הקרובים אליי ימותו, או מה יהיה ואיך ומה יקרה ומתי. אני מפחדת מהאווירה של המוות, מהמחשבות עליו, מההרגשה הזאת, שלפעמים מכאיבה כמו שרעש ניפוץ גדול מכאיב באוזניים - ולפעמים טבעית, כמו לחזור הביתה אחרי יום ארוך ולהישטף בעייפות. זה חלק ממני, וזה תמיד יהיה. אבל המוות גם מסקרן אותי ומרתק אותי, וחוץ מפחד הוא גם תחביב ותשוקה. לכן בחרתי חמישה ספרים שמדברים על מוות. 

רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם

"טעמה העצוב של עוגת הלימון", מאת איימי בנדר

הספר נפתח כשרוז, ילדה בת תשע, חוזרת מבית הספר אל בית אפוף בריח אפייה. אמה, עקרת בית שתחושת ההחמצה על חוסר מימוש הכישורים שלה מכרסמת בה, אפתה עוגת לימון לכבוד יום הולדתה של רוז. כאב ראש פתאומי שתוקף את האם, משאיר את רוז אחראית על הוצאת העוגה מהתנור. רוז לא יכולה להתאפק וטועמת את העוגה, אבל במקום טעם הלימונים הטריים ביותר והשוקולד המשובח שציפתה לו, היא טועמת משהו אחר, משהו שטעם העוגה מהווה רק ציפוי בשבילו, משהו אפל ומסחרר. ריקנות.

ספרה של איימי בינדר. תחושת ריקנות הקרובה למוות(עטיפת הספר)

הספר הזה לא מדבר על מוות במובן השגרתי שלו, אבל השינוי שמתעורר אצל רוז מרגע שהיא מגלה שהיא מסוגלת לטעום רגשות בצורה כואבת וברורה ואיומה, החדות של עוצמת הרגשות, הזכיר לי מאוד את הבלבול, המלחמה וההתבגרות שנלווים כולם למוות.

"עולם אמיתי", מאת נאטסואו קירינו

בוקר חם אחד, טושי, תלמידת תיכון מפרברי טוקיו, שומעת קול זכוכית מתנפצת מבית השכנים. הקול, חזק ומצמרר, לא נשמע לה כמו צלחת שנפלה או כוס שנשברה, אבל היא מחליטה להתעלם ולהמשיך להתארגן לבית הספר. כשהיא יוצאת אל הרחוב היא פוגשת את "תולעת", הבן של השכנים, שבניגוד לתמיד, שרוי במצב רוח מרומם ואפילו מחליף איתה כמה מילים.

"עולם אמיתי". סיפור שמתחיל בהתנפצות

בסוף היום טושי מגלה שהנייד והאופניים שלה נגנבו, ובעל כורחה נסחפת, יחד עם שלושת חברותיה הטובות, אל מעשה הטירוף של "תולעת", שבגללו הוא נאלץ להסתתר, כאשר כל פרק מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת.

בספר הזה, המוות בלתי ניתן להכחשה ולא משאיר מקום לספק בכוחו: הכוח לגרום לשינוי, לבריחה, לרוע וגם, לעתים, למעשים שאין מהם דרך חזרה. הספר עצוב, במיוחד בגלל שהוא מראה בצורה כנה ומקורית כמה קל לבחור במוות, לגרום לו, לרצות אותו. הזכוכית שמתנפצת בבית השכנים, ומפרה את השלווה בצורה עמוקה כל כך בחיי ארבע נערות מתבגרות טיפוסיות, מסמלת בעיניי גם את ההתנפצות של הבועה בה הן חיות, ואת ההתעוררות שלהן ב"עולם האמיתי". קשה להן - ולכן הן נאלצות להתמודד עם משהו שהן לא מסוגלות להבין: מוות.

"באמת יש דברים שאי אפשר לתקן. אני תמיד רוצה להגיד את זה לאנשים. לא משנה למי אני אגיד את זה. זה יכול להיות יום גשום, ואני עומדת על רציף בתחנה של קו קייו, מחכה לרכבת המהירה שאיחרה. או שאני עומדת בתור בחנות שבה עובד חדש מתפעל את הקופה לאט. בכל מקרה, אני רואה את עצמי רוטנת את זה בלי לחשוב. כאילו המשפט פילס את דרכו לתת-מודע שלי עד שכשאני מרוגזת אני פולטת אותו בלי שליטה". (מתוך הספר).

"בדידותם של המספרים הראשוניים", מאת פאולו ג'ורדנו

מתיה ואליצ'ה נפגשים בתיכון. שניהם פגועים ועצובים ובודדים. מתיה מרגיש אשם על היעלמותה של אחותו התאומה, ואליצ'ה כועסת ונבוכה עקב מום שנגרם לה בילדותה. בין כל הנערים והנערות הרגילים, הם מרגישים שאין מי שיבין אותם, הם מרגישים חנוקים ואבודים ובעיקר, בודדים. הבדידות שמחברת ביניהם, מהדקת חזק, וגם מפרידה ותולשת.

"בדידותם של המספרים הראשונים". הבדידות מחברת

כך סיפור אהבה עדין ומסובך נרקם ביניהם: שני אנשים שלא ממש אוהבים את עצמם, אבל מאוד רוצים לאהוב אחד את השנייה. הספר הזה מלא בכאב ובאשמה, שלי הזכירו את מה שמרגיש מי שחי אחרי שאיבד מישהו קרוב. למרות שהספר הזה נטול מוות, הוא גרם לי לחשוב המון על הקושי והעצב, על הבושה של מי שנשאר בחיים, של מי שמתחמק ממוות ובורח ממנו. של מי שמצליח לשרוד אותו ולהמשיך לחיות.

"שלום לך, עצבות", מאת פרנסואז סגאן

ססיל, נערה בת שבע עשרה, נוסעת יחד עם אביה רודף השמלות וחברתו הנוכחית, לבלות את הקיץ בווילה בריביירה הצרפתית. ססיל, נערה מתבגרת ששבעה מרוב טוב, משועממת למוות. היא נערה חכמה, ופראית וסקרנית. החופשה מקבלת תפנית כשאל הווילה מגיעה אן. אן היא אישה בגילו של אביה של ססיל, היא חכמה ומתוחכמת, ומעוררת אצל ססיל הערכה והערצה, טינה וקנאה. למרות מאמציה הכנים של ססיל לשמור על המעמד שלה בבית בו עד היום היו רק היא ואביה - ומדי פעם נשים מתחלפות - הנוכחות החדשה של אן הורסת לה כל סיכוי. נראה שאן לא מתכוונת לעזוב או לוותר. כשאביה מכריז שהקשר עם אן עשוי להוביל לחתונה, ססיל מחליטה לפעול ונאלצת לשאת בתוצאות הכבדות והטרגיות של מעשיה.

"שלום לך עצבות". ססיל הגיבורה, רוצה למצוא אהבה

הספר הזה יקר ללבי במיוחד מכיוון שהוא הספר הראשון ל"מבוגרים" שקראתי. אולי בגלל זה חזרתי אליו שוב ושוב, או בגלל זה יש לו מקום כבוד בקדמת הספרייה שלי. ואולי רק בגלל שהספר הזה הוא אחד הספרים החכמים, מעוררי ההשראה והכנים שאי פעם קראתי. ססיל היא כמו כל נערה מתבגרת, היא רוצה למצוא אהבה, היא רוצה לדעת איך זה עובד ולמה, כמו כל נערה מתבגרת, היא מוצאת משהו אחר לגמרי  ממה שחשבה עליו כאהבה. הספר נפתח במשפט שאליו חזרתי כל כמה עמודים לאורך כל הקריאה הראשונה שלי: "אני מתלבטת אם להכתיר את הרגש הלא-מוכר הזה, שהתוגה והעינוג שבו אינם נותנים לי מנוח, באותו שם, אותו שם חמור סבר: עצבות".

"ג'סטין קייס", מאת מג רוסוף

אחר צהריים אחד, דיוויד קייס, נער בן חמש עשרה, נשאר לשמור על אחיו הקטן, צ'רלי, שרק למד ללכת וכבר רצה לעוף, וכך דידה לו אל עבר החלון בזמן שאחיו הגדול היה עסוק בענייניו. דיוויד תופס את אחיו הקטן בשנייה האחרונה לפני שהוא נופל מהחלון. מאותו הרגע החיים של דיוויד משתנים. הוא מרגיש כל שנייה ושנייה, ומודע להבדל בין רגע לרגע. החרדה האיומה לא עוזבת אותו והוא מרגיש שהמוות רודף אחריו. הוא משנה את השם שלו לג'סטין, ג'סטין קייס, ומחליט להסתתר, לעזוב את הבית ולברוח.

הספר מחולק לפרקים כאשר כל פרק מסופר פעם בקולו של דיוויד, פעם בקולו של צ'רלי

ופעם בקולו של המוות. הבריחה של דיוויד, הפחד שלו, השאלה המייסרת "מה היה קורה אם?" שלא עוזבת אותו, לצד המוות שרודף אחריו - כולם מובילים אותו אל התבגרות ושינוי והתפתחות. קייס הוא נער אומלל שבטוח שהמוות מסתתר בכל פינה ומחכה לו ולקרובים אליו, ונטמע לאט-לאט בתוך הצללים, האפלים, המפחידים אותו כל כך.

אחד מהקטעים המרגשים ביותר בספר המרגש מאוד הזה, הוא הקטע בו אחיו הקטן, צ'רלי, מדבר אליו בתוך ראשו ומתנצל על מה שהתחיל, על כך שהעיר את המוות. "אני מצטער שהתחלתי את הכול כשניסיתי לעוף והייתי מחזיר את הגלגל לאחור אם הייתי יכול, אבל אני לא יכול. אז בבקשה תחשוב על זה מנקודת המבט שלי: אם תמות יהיה לי אח מת ואז אני אהיה זה שסובל, לא אתה".

ספרה של כרמל בן נפתלי, "מניפת הצבעים של המוות", ראה אור לאחרונה בהוצאת אחוזת בית.