שינתה את המוזיקה: 100 שנה ל"פולחן האביב"
"פולחן האביב" של סטרווינסקי מייצגת רגע מוזיקלי מכונן ונצחי, שאינו מאבד מטעמו. לכבוד ניגונה בפסטיבל ישראל, אמיר מנדל חוזר אל הביצועים הטובים, השילובים המורכבים והכוריאוגרפיה שעוררה צעקות "בוז" ומהומה בקהל
אני לא מצליח לזכור מתי שמעתי את "פולחן האביב" של איגור סטרווינסקי בפעם הראשונה. בקונצרט בפילהרמונית, כשעוד היה לה מרץ ועניין לנגן רפרטואר שכזה? בתקליט עם תזמורת קולומביה בניצוחו של המלחין? בטלוויזיה הישראלית, שהקרינה בעבר הרחוק, את כל היצירה כבלט, עם הכוריאוגרפיה של מוריס בז'אר?
עוד על מוזיקה קלאסית ב-ynet:
אני לא מצליח לזכור, כי כל אירוע כזה היה רגע מכונן מוזיקלי, וכל אירוע צלצל כמו האזנת בכורה: מקפיצה, מטלטלת, הופכת עולמות. יותר מ-40 שנים מאוחר יותר, ממש לפני כתיבת השורות האלה, האזנתי שוב ליצירה. גם אחרי מאות האזנות, היא עדיין רעננה, חדשנית ומרגשת.
צפו בביצוע חי של היצירה בשלמותה, בניצוחו של אסה-פקה סלונן
הבכורה העולמית של "פולחן האביב" התקיימה בתיאטרון שאנז אליזה בפריז, ב-29 במאי 1913, ושינתה מיד את עולם המוזיקה, ממש כמו שההיכרות הפרטית שלי עם היצירה, שינתה את עולמי המוזיקלי. במידת מה, בוודאי, בזכות הסקנדל שהתעורר בהופעת הבכורה. סקנדלים טובים ליחסי ציבור, ובבכורה של "פולחן האביב, לפי המתועד, קמה מהומה גדולה: הקהל צעק "בוז", חיקה קולות של חיות והשליך חפצים על הבמה - כך שההופעה הסתיימה בקושי רב. למחרת, היצירה התפרסמה בכל העולם.
לא ברור אל מי ואל מה כוונו קריאות הבוז והמחאות. "פולחן האביב" היא מוזיקה לבלט, והצגת הבכורה אכן היתה מופע של מחול. סטרווינסקי כתב את היצירה ללהקת ה"בלט הרוסי", בניהולו של סרגיי דיאגילב, קבוצת מחול מתקדמת באותה תקופה שפעלה בפריז, ואחראית לכמה וכמה יצירות מאת דביוסי, סטרווינסקי ואחרים, שבמקורן נכתבו לבלט.
מודרנית, עממית, שנויה במחלוקת
ל"פולחן האביב" חוברה כוריאוגרפיה של וצלב ניז'ינסקי, הרקדן הראשי, הכוריאוגרף הראשי וגם בן זוגו של דיאגילב - ששילבה סגנון מודרני לתקופה, עם מוטיבים עממיים פרימיטיביסטיים שהם נושא היצירה. שחזור של הכוריאוגרפיה של ניז'ינסקי מגלה לנו מה ראה הקהל הפריזאי בליל הבכורה, וייתכן שמסביר גם את תגובתו.
כוריאוגרפיה שגרמה לאנשים לצעוק "בוז": מיליסנט ג'ונסון, משחזר ב-1987, על סמך צילומים, ציורים ותיעוד אחר, את הכוריאוגרפיה המקורית של ניז'ינסקי ל"פולחן האביב" כבלט. סצנת הסיום
הכוריאוגרפיה של ניז'ינסקי נשכחה. היצירה של סטרווינסקי זכתה במהירות למעמד איקוני, ונחשבת בדרך כלל ליצירה החשובה ביותר של המאה ה-20. כמו בטהובן במאה ה-19, סטרווינסקי משנה כאן את כללי המשחק; מעביר את הדגש מהזרימה המלודית אל הקצב, משתמש במצלולים מחוספסים ובהרמוניות צורמות.
עם זאת, הוא שומר על קשר עם המוזיקה המסורתית, וחלקים נרחבים מהיצירה מבוססים על שירי עם רוסיים, ולמרות החדשנות הברורה שלה, ברור גם המבנה הקלאסי המהודק שקל לעקוב אחריו.
זוהי כנראה הפקת הבלט המפורסמת ביותר בהיסטוריה לפי "פולחן האביב": הכוריאוגרפיה של מוריס בז'אר הבלגי, שלהקת המחול שלו תרה בלי סוף בעולם בשנות השבעים של המאה הקודמת, והציגה הפקות בלט רבות. ה"פולחן" היתה מהבולטות והמהוללות שבהן. סצנת הסיום
המאזין יודע שהוא נמצא בתוך עולם המוזיקה הקלאסית, אבל שגבולות העולם הזה מתרחבים עם ההאזנה ליצירה. מעל לכל, בשונה מיצירות אחרות של המאה ה-20, "פולחן האביב" לא מדברת אל השכל, אלא הופכת את הבטן, מסעירה ורגשית. לאורך השנים היא סיפקה השראה לכוריאוגרפיות יותר משוכללות מזו שאיתה עלתה על הבמה לראשונה, אבל מקומה העיקרי הוא בהיסטוריה של המוזיקה עצמה.
דור אחד אחרי מוריס בז'אר, זו הפקת "פולחן האביב" בכוריאוגרפיה של פינה באוש - מן הסתם ההפקה השנייה הכי מפורסמת בהיסטוריה. בהשוואה לשתי המודרניות, הכוריאוגרפיה של ניז'ינסקי נראית בעינינו כיום, גסה ומוזרה.
במאי 2013 מציינים, בלא מעט הופעות והקלטות בעולם, את יובל המאה של "פולחן האביב". אף שהיא יצירה עם נושאים עממיים, שמדגישה את נושא הקצב, ולדעתי, רגשית מאוד, לא צריך להתבלבל - זו יצירה מורכבת ביותר, ואתגר לכל תזמורת ומנצח. באופן טבעי, ובלי לפגוע בכבודו של איש, המאזין הישראלי סקרן לשמוע אותה מנוגנת בפילהרמונית, תזמורת שהקליטה את ה"פולחן", אמנם לפני 30 שנים בניצוחו של לאונרד ברנשטיין.
היתה לפילהרמונית הזדמנות נהדרת לחגוג שני מאורעות: החזרה של התזמורת להיכל התרבות המחודש, עם יובל המאה של "פולחן האביב". אלא שהפילהרמונית מנמנמת ב-20 השנים האחרונות, ומנסה לנגן רק רפרטואר שלא מאתגר אף אחד, ולא דורש מאמץ מחשבתי או אחר, מהנגנים או מקהלם. בתוך הניוון הכללי, נשמט גם היובל של "פולחן האביב" מן התודעה, או שהוחלט שהאתגר כבד מדי.
בכל זאת, תהיה לנו חגיגת יום הולדת מאה, במסגרת האירועים של פסטיבל ישראל. התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור תקיים במסגרת הפסטיבל קונצרט ב-29 במאי, בדיוק מאה שנים אחרי הבכורה ההיא בפריז. פרדריק שאזלן ינצח, תחילה על הקפריצ'יו הספרדי מאת רימסקי קורסקוב, המורה של סטרווינסקי לתזמור, בהמשך על הקונצ'רטו ליד שמאל מאת ראוול, בן התקופה, עם הפסנתרן ישי שאער כסולן, ואז על הביצוע של "פולחן האביב", ויש לקוות שתהיה חגיגה.
מי שרוצה לחגוג את "פולחן האביב" גם בבית, לפני ואחרי הקונצרט, יכול לבחור בין הקלטות רבות. יש הקלטה מפורסמת מ-1960, עם תזמורת קולומביה בניצוחו של המלחין עצמו. הביצוע צלול, מתוח ומרתק. ההקלטה קרובה, מפורטת, והצליל יבש וקצת חד מדי.
שתי הקלטות מהעשור האחרון מציעות סאונד מרהיב, וגם ביצועים נפלאים. אסה פקה סלונן עם התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס, מציע נגינה מדודה, מאוזנת, וירטואוזיות תזמורתית והקפדה על פרטים, צבע ומצלול. מתוך כל אלה נבנה גם הנרטיב הדרמטי של היצירה. לצדה, ישנה הקלטה של תזמורת פסטיבל בודפשט בניצוחו של איוון פישר, מ-2010, שמציעה ביצוע שהמתח בו נבנה בקו ארוך-ארוך מראשית היצירה עד אקורד הסיום, ונעשה פיזי וסוחף. ההקלטה משלימה את האינטרפרטציה, והיא מוחשית ועתירת נוכחות.
על ההקלטה של קלאודיו אבאדו עם התזמורת הסימפונית של לונדון מ-1975, כבר קשה לי לומר אם היא אכן מייצגת את הביצוע השלם ביותר לטעמי, או שהיא פשוט זורמת בתוך מחזור הדם שלי במידה שמעצבת את טעמי. כך או כך, על המדף שלי עומדים שני אלבומים כאלה. זהים אם במקרה ייפגם אחד, ואם במקרה יחסר במלאי - שלא ייעדר "פולחן האביב" עם אבאדו מהאוסף, אפילו לרגע.
