מרגרט מצאנטיני: "פנלופה קרוז מדויקת"
"נשים יכולות לדפוק את הראש בקיר כשהן רוצות משהו", מספרת הסופרת מרגרט מצאנטיני על "נולד פעמיים", הסרט שנולד מרומן שכתבה, שהפך לסרט בכיכובה של פנלופה קרוז. על הטירוף האומלל של ההיסטוריה, לצד השמחה הטהורה שבאמהות
"התקווה שייכת לילדים. אנו, המבוגרים, כבר קיווינו, וכמעט תמיד הפסדנו", כך כותבת הסופרת האיטלקיה מרגרט מצאנטיני בספרה "בא לעולם" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן), בו ג'מה, גיבורת הספר, נוטשת את ביתה ואת שגרתה ונוסעת לחופשה בסרייבו, בעקבות דוקטורט שעוסק בספרות הבוסנית. שם היא פוגשת את גויקו, משורר מתחיל ומורה דרך, שמכניס אותה לעולמו ומכיר לה צלם ואמן אמריקני בלתי יציב, דייגו, שדוחק הצדה את הגברים האחרים בחייה, ומשנה אותה לעד.
רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
דייגו וג'מה השונים כל כך זה מזה, מתאהבים ונישאים, כשברקע נפתחת מלחמת אזרחים עקובה מדם. המלחמה מעיבה על חיי האושר שלהם, ממש כמו העובדה שג'מה מגלה כי היא עקרה ולא יכולה להביא ילדים לעולם. אך דווקא בתוך המלחמה ששמה קץ לחיים רבים כל כך, היא מוצאת דרך להגשים את האימהות שלה. אבל אצל מצאנטיני, ממש כמו בספריה האחרים (ראו אלה שתורגמו לעברית כמו "אמבט האבץ" או "אל תזוזי") אין שום סיכוי להאפי-אנד מהסוג ההרמוני.
אחרי שנים, ג'מה בת ה-50 לוקחת את בנה פייטרו בן ה-16 למסע בסרייבו, ושם מגלה לעצמה ולו את הסודות האפלים ביותר מעברה ומסיפור האהבה המורכב שחוותה בצל המלחמה, וחושפת את הדרך האמיתית בה הגיע בנה אל העולם. "ב-1991, קצת אחרי שהבן שלי פייטרו נולד, הנקתי אותו תוך כדי שאני צופה בטלוויזיה", מספרת מצאנטיני בראיון לכבוד יציאתו לאקרנים של "נולד פעמיים", הסרט שהופק על בסיס הרומן, אותו ביים בעלה, הבמאי סרג'יו קסטלינו ובו מכבבת פנלופה קרוז. "ראיתי את התמונות הנוראיות של המלחמה בסרייבו, שרצו שוב ושוב. זאת היתה המלחמה הראשונה שקיבלה סיקור טלוויזיוני, וכל אחד היה יכול לעקוב אחר האירועים. זה השפיע עלי רגשית מאוד. כך נולד הסיפור על אשה שרוצה להביא ילד לעולם".
"בא לעולם" הוא ספר שקשה להישאר אדישים אליו. הוא צולל ושוב צף ועולה בין זמנים (סרייבו שמתכוננת לאולימפידה של שנות ה-80, פתיחתה של מלחמת האזרחים, והשיבה אליה אחרי שנים) בין דמויות ורגשות במיומנות מרשימה ומשכנעת. מצאנטיני, סופרת בינלאומית עטורת פרסים, ילידת דבלין לאב איטלקי וסופר (צ'ארלס מצאנטיני) ולאם ציירת אירית, נישאה לקסטלינו ולצדו ביימה את הסרט המבוסס על הרומן, אם כי נוטה למלודרמה ולקיטש הרבה יותר מהכתיבה המאופקת המקורית שמאפיינת את סגנונה. הספר, לעומת הסרט, מהדהד את קולות הפגזים של סרייבו ואת מלחמתה העיקשת וההזויה של ג'מה עד לאימהות המיוחלת, עוד הרבה אחרי שנקרא.
לשקוע בהרהורים
את הקריירה האמנותית שלה החלה מצאנטיני דווקא על במת התיאטרון. היא שיחקה גם במספר הפקות טלוויזיה וקולנוע באיטליה, עד שהתיישבה לכתוב את הרומן הראשון שלה "אמבט האבץ" שזיכה אותה בפרס רפאלו האיטלקי, זכה להצלחה גדולה ופתח עבורה קריירה של סופרת מצליחה.
איך ביצעת את המעבר ממשחק לכתיבה?
"השחקן משרת את העולם הפיוטי של מישהו אחר, של הבמאי או של מחבר הטקסט. את המשחק אהבתי בזכות הפיזיות שבו, ואת העובדה שדרך התפקיד אתה חושף את עצמך. כשהתחלתי לשחק, לא חשבתי שאני יכולה לכתוב. זה הגיע אלי כמו גורל. גם לא הרגשתי בנוח עם שגרת התיאטרון והנדודים. אני אדם שאוהב להישאר במקום אחד. כשפגשתי את סרג'יו, הייתי כל כך מאוהבת ובגלל העבודה שלי בתיאטרון היה לנו מעט מאוד זמן יחד. המשחק כנראה הוא לא בטבע שלי. אני אדם ששקוע בהרהורים".
לכתוב סיפור אהבה בעת מלחמה זה ז'אנר מוכר. בספר שלך, המלחמה היא חלק מהאהבה.
"כדי לכתוב את הספר נסעתי לסרייבו. ראיתי וקראתי הרבה על הנושא. למדתי על הספרות המקומית, כי הדמות שלי, ג'מה, נוסעת לעשות מחקר על משורר בוסני בשם אייבו אנדיק, שאני מאוד אוהבת. הוא כותב: 'הו רוך אנושי/ איפה ניתן למצוא אותך, אולי בספרים בלבד?'", היא מצטטת.
"הרומן הוא תערובת של רגשות, ומדבר על עולם שמתפרק. עולם של פצצות ושל שיירות ארוכות של פליטים, נשים וילדים שנאצלו לעזוב את הבתים שלהם בגלל הטירוף האומלל של ההיסטוריה. כל זה קרה ממש מעבר לים האדריאטי, במרחק של כמה קילומטרים מהחיים הנוחים שלי. בזמן שהמלחמה הזאת התרחשה, עקובה מדם, החזקתי ביד את הילד שלי, את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. האושר והכאב הזה, שניהם היו קרובים אלי כל כך, וזה הזיכרון הרגשי של הרומן. העצב על מה שקרה, אל מול השמחה הטהורה ביותר על קבלת החיים".
האם הכתיבה היא תהליך רוחני מבחינתך?
"כתיבה בשבילי היא לעורר את עצמך, לרוקן את עצמך ולחיות אל מול הלא נודע. המבט שלי על החיים ועל הסיפורים הוא תמיד בגובה העיניים, אבל הפוקוס הוא על הלב האנושי. אתה לא צריך לוותר על שטח פני המים, כדי לראות את הקרקעית כשמדובר על סיפור. הכתיבה משולבת בחיי היום-יום שלי. אני לוקחת את הילדים לבית הספר, דואגת לבית, מבשלת ארוחות. כשאני מחליטה לכתוב אני מחפשת אחרי מקום סודי. ממש כמו גויקו המשורר הבלקני שהוא חבר טוב של ג'מה ודייגו בספר".
האם דמיינת את ג'מה בדמותה של פנלופה קרוז?
"פנלופה קרוז מדהימה בעיני. היא התחילה לעבוד על הסרט בדיוק כשנולד לה תינוק, והיתה מוקפת בהילה של פוריות ושמחה. היא מייצגת בצורה מושלמת את התפקיד. היא משחקת בסרט אישה בגילאים שונים, ויחד עם סרג'יו הם שני אמנים במיטבם כשהם ביחד. המלחמה של ג'מה היא מלחמה של הרבה נשים שמנסות באופן נואש להביא ילדים. ג'מה היא אישה אינטליגנטית, מתוחכמת וחכמה, אבל כשמדובר בנושא הזה היא הופכת לחיה רעבה, כמעט פרה-היסטורית.
"הייאוש הזה מניע את הגורל שלה, עד למלחמה על הרחם שלה ועד למלחמה האמיתית בסרייבו. אבל לצורך העניין זאת יכולה להיות כל מלחמה, שתמיד מציגה את הטוב ביותר והגרוע ביותר של המין האנושי. נשים חושבות באופן שונה על העולם, ויכולות לדפוק את הראש בקיר כשהן רוצות משהו. רציתי לחקור את המקום הזה, מה קורה כשנופלות המסכות ומהאשה נשארת החיה. על המסך קרוז מייצגת את הכוונה שלי במדויק".
משפחה מודרנית
הסרט "נולד פעמיים" שאת תסריטו כתבה מצאנטיני הוא פרויקט משפחתי. מעבר לכך שבעלה של מצאנטיני ביים אותו ומגלם בו תפקיד קטן, גם הבן שלה בן ה-16, ששמו פייטרו בדיוק כמו שם הילד-הגיבור ברומן, מגלם את דמותו של הנער על המסף. "בעלי ואני חולקים יחד את החזון של העולם", היא אומרת. "בפעם הראשונה שביקרנו בסרייבו, נסענו ביחד. גם החוויה של לראות את הבן שלי מגלם דמות שהמצאתי היא מיוחדת מאוד. זה היה אתגר מצוין לעולנו.
"תמיד הרי, יש משהו אישי ובוער בכתיבה. הספר הזה הוא לא אוטוביוגרפי, אבל יש בו הרבה דברים אישיים. אני תמיד אומרת שהספרים שלי אוהבים אותי יותר מהילדים שלי, כי הם מקבלים אותי כמו שאני. החוויה האישית הזאת עברה מהיצירה גם לעשייה המשפחתית של הסרט. הייתי מעורבת בכל פריים ופריים יחד עם סרג'יו, וניסינו לא לשנות יותר מדי את מבנה הרומן".
הכתיבה של מצאנטיני משלבת בין תכנים קשים ובלתי מתפשרים על אהבה, מגבלות היכולת האנושית, תוך כדי תיאור איום ונורא של מלחמה קשוחה. לצד זאת ועל אף הנושאים הקשים, הסגנון הספרותי שלה הוא מאופקת מאוד. על הניגוד הזה היא מגיבה: "אני אוהבת לחפור עמוק אל תוך ההווה, ומתחילה תמיד מנקודת מבט של ריחוק. ההרגשה שגורמת לי לכתוב היא סוג של נוסטלגיה וגם רעב. כשאני כותבת כל החושים שלי פקוחים לרווחה, ואני יכולה לשבת שעות ולצלול אל הכתיבה, כמו נזיר. אבל תמיד זה ממקום צדי, מתבונן."
האם את קוראת ספרות עברית?
"אני מאוד אוהב את דויד גרוסמן נפגשנו כמה פעמים ודנו על ספרות, וגם הרגשנו מאוד קרוב בכמה נושאים.
הוא סופר גדול ואדם נדיר. אני מעריצה גם את א.ב יהושע, ומעריכה את ההבנה העמוקה שלו אל הטבע האנושי. לאחרונה קראתי את 'לדעת אישה' של עמוס עוז, וממש אהבתי אותו. הוא כתוב נפלא ויש בו ניתוח מרשים של אישיות נשית".
מה את מאחלת לספרות האיטלקית?
"אני מאחלת לה את מה שאני מאחלת לספרות העולמית. העולם כל הזמן זז ומשתנה לכל כך הרבה כיוונים. החיים עצמם הם תנועה, שיש בה סתירות, ותוהו ובוהו. ספרות חייבת לעקוב אחרי התנועות הללו ללא הפסקה. תמיד אהבתי ספרים אותנטיים ותמימים, כי אם סופר יודע יותר מדי על החיים ועל העולם, זה יכול לפגוע בכתיבה שלו. אני מאחלת לספרות האיטלקית, שתמשיך להיות מסוגלת לספר סיפורים בעלי ערך".
