תתרן בלתי נלאה

בקיץ שנת 1987 איבדתי את מאור אפי. ייתכן שזה קרה עוד קודם בלי ששמתי לב - היעילות של חוטמי תמיד עמדה ביחס הפוך לגודלו - אבל בחופש הגדול שבין כיתה ז' ל-ח' תפסתי שאני פשוט לא מריח כלום. הטעות שלי הייתה לספר על זה לחברי, שהחליטו לבחון את העניין באופן האמפירי ביותר שעמד לרשותם והפליצו לי על הראש. בתום מטח טילי יוסוף הוכרז שאכן כצעקתי.

מעולם לא בדקתי לעומק את הגורמים להיעלמות חוש הריח שלי. זה קרה בתקופה שתקפו אותי אלרגיות, והרופא דיבר על אפשרות של פגיעה זמנית או סופנית בקולטני הריח, אבל הטיפול המוצע - פרוצדורה פולשנית וממושכת של כרייה במערות האף - שכנע אותי שמוטב לי פשוט להסתגל לחיים של תתרן. קיוויתי שהיכחדותו של חוש אחד תתבטא בתגבור של חוש אחר, אבל עם משקפיים שנתמכים בידי זרבובית שאין לה הופכין ואוזניים שמעולם לא עברו בדיקת שמיעה בהצלחה מסחררת, אני נאלץ להיאחז בתקווה שיש לי חוש מישוש פנומנלי.

בשנותי הראשונות כתתרן עוד חוויתי פה ושם הבזקי ניחוח, אבל כשהתחלתי עם הסיגריות הם נעלמו בעשן. לפני ארבע שנים, כשהפסקתי עם הסיגריות, הם חזרו בפורמט חדש ומוזר: צפה לבלתי צפוי. אני יכול לבשל סיר עצום של רוסטביף ולגלות שזה מריח טוב רק כי ככה אומרת הבת שלי, להעניק לה חיבוק אבהי-אגבי, ופתאום לחטוף מנת יתר של ניחוח תלתלים חפופים. בפעם הראשונה שזה קרה הרגשתי כמו ההוא שהגיע לשמוע את המטיף על כיסא גלגלים וחזר הביתה בדילוגים. בפעם השנייה שזה קרה נולד רעיון ששלח אותי למילאנו.

שלחנו תתרן להשקה של בושם. הנה קרקפת אחת שעוד לא יצא לנו לתלות על החגורה של בלייזר. אבל האמת היא שטסתי להשקה של ה-Zenga Uomo לא כדי לדפוק את השיטה אלא כדי לבחון אם אני יכול לזמן את שאריות חוש הריח שלי לכדי רגע אחד של הסנפה רצונית. בסדרת "המצמררים" מאת משה יהלום, שקראתי שנים אחדות לפני שחוטמי טח, היה סיפור קצר על נער משותק שמצליח לגבור לרגע על "השיתוק הנורא" - אני זוכר עד היום את הצירוף הזה - ובכוחותיו האחרונים קורא לחברה שלו, שזה עתה ניתקה את מכונת ההנשמה שלו במקום את המאוורר. במילאנו רציתי לבדוק אם גם אני יכול לנצח את הבלתי מנוצח.

אנחנו מגף הכסף

אחרי האפוקליפסה, כשנסתובב בין החורבות העשנות בחיפוש אחר עשבים אכילים, יהיה לי די קשה להצדיק באוזני בתי המפויחת את ההשקות כדוגמת זו שערכה זניה ל-Uomo שלה. אירוח של חמישה כוכבים פלוס ארוחת ערב בביצוע שף שכוכבו דרך כבר פעמיים במישלן זה לא עניין יוצא דופן בהשקות בינלאומיות של, נניח, מכונית חדשה, אבל במכונית חדשה יש לעיתונאים מה לבדוק. בכל הנוגע לתוכן של ממש, את שלושת הימים האלה במילאנו היה אפשר לדחוס לכדי שתי שניות - "הנה, תריח" - וקומוניקט אחד.

אני כותב את הדברים האלה לא כדי לגרום לכם לשנוא את החיים הטובים של העיתונאים - להזכירכם שפינוקים זה מה שאנחנו מקבלים במקום כסף - אלא מפני שהשקה רבת רושם של מוצר מותרות מובהק נראית בימים אלה כאקט מנקר עיניים ומנכר לב. בטח בארץ המגף, שבמצבה הכלכלי הנוכחי זקוקה לחתיכת סנדלר.

אלא שאנחנו מדברים פה על זניה, חברה שיודעת דבר או שלושה על מותרות. חברה שהמשיכה לייצר אריגי פרימיום אפילו במלחמת העולם השנייה, הגם שחלק ניכר מהתוצרת שלה הלך למדי הצי האיטלקי (ביום האחרון של ההשקה ראיתי ז'קט כזה במו עיני. לכבוש את פאקינג יוון היה גדול על החיילים של מוסוליני, אבל איזה סטייל היה להם). וזה היה הדבר הראשון שהפתיע אותי במסיבת העיתונאים שספתחה את שלושת הימים האלה: ג'ילדו זניה, מנכ"ל היצרנית המשפחתית, דיווח שדווקא בשנים האחרונות חל גידול עקבי ב"שוק המותרות" - שם כולל לדברים שאנשים מוכנים לשלם עליהם יותר רק כי הם אמורים להיות טובים יותר.

כאילו כדי לחזק את התאוריה, כמו שחזרתי לארץ נתקלתי בידיעות על כך שפורשה רשמה בשנת 2012 גידול במכירות כמעט בכל מקום בעולם, לרבות ביבשות מוכות המיתון, אמריקה ואירופה.

שאלה מי ששאלה איך מסתדרת העלייה במכירות של דברים לא נחוצים עם העובדה שלאנשים יש פחות כסף לבזבז. מר זניה ענה בלי להתבלבל שעל כל מדינה שנפלטת אל מחוץ לשוק המותרות ("כמו יפן וספרד") נכנסת מדינה אחרת ("סין, רוסיה, וייטנאם, הודו"). וחוץ מזה, אמר האיש בחליפה שנושאת את שמו, אנחנו רואים גידול במכירות אפילו במדינות שסובלות מהמשבר.

"עכשיו קח שני צעדים אחורה"

מאוחר יותר, במשרדה של אנה זניה - אישה שמוגדרת כ"מנהלת תדמית" ומפיצה לכל עבר את הארומה המאוד ספציפית של כסף טוב וישן - אשאל את המארחת אם ייתכן שדווקא בתקופה קשה חשוב יותר לאנשים להיראות מצליחים. לשדר עסקים כרגיל כשהדבר הראשון שאנשים שואלים את עצמם זה אם אתה בכלל עדיין בעסקים. אני לא חושבת שאנשים קונים מותרות כדי למכור אשליות, השיבה מרת זניה. אני חושבת שקונים אותן כי הן מעוררות השראה. כי הן משהו לשאוף אליו.

אולי אנה זניה היא אשפית תדמית שפשוט מצאה דרך מתוחכמת להשחיל לעיתונאי את הקטע של ה-Uomo - בושם בבקבוק שמעוצב כגרם מדרגות, מוטיב שמככב גם בסרטון הפרסומת שלו ושאמור לייצג את "מסעו של גבר להגשמה עצמית". אולי, אבל משהו בחברה הצפון-איטלקית הזאת באמת הידהד לי את מה שתמיד הגניב אותי בצפון איטליה. לכל אורכה של המדינה הזאת אתה נאנח ש"אלה יודעים לחיות", אבל ממילאנו וצפונה יש אנשים שיודעים לחיות טוב כבר המון זמן.

ככל שאתה מסתובב שם יותר - והסתובבתי שם המון, כי אני איטלופיל חשוך מרפא - זה אכן מעורר השראה לא פחות משזה מעורר קנאה (או אנטגוניזם. בכל זאת, יש להם כסף). איך אמרה ההיא? משהו לשאוף אליו. זה לא מנכר את הלב; בעידן הזה, שבו הזול הוא חזות הכל, ההתעקשות על איכות דווקא מחממת אותו. לפחות את הלב הבורגני שלי.

אין גברים כאלה

באנו להריח בושם, אבל החלק הכי טוב היה כשלקחו אותנו למשש חליפות. אפילו אנשי זניה ושותפיהם לפרויקט ה-Uomo, האנשים רמי המעלה והחוטם של אסתי לאודר, הבינו שתיאור מעלותיו של בושם חדש לא ממלא שלושה ימים וסידרו לנו טיול מאורגן למפעלי זניה. שעה צפונית-מזרחית למילאנו, היכן שהאלפים כבר ממסגרים את האופק והשמש מאירה אבל לא מחממת והאוויר פריך עד אל-דנטה.

יודעים מה זה ויקוניה? אז אני לא ידעתי שזאת חיה ממשפחת הגמליים שנראית קצת כמו למה - החיה, לא השאלה - וגדלה אך ורק בדרום אמריקה, שם גוזזים ממנה את הצמר היקר ביותר בעולם. לפי אומדן משנת 2007, מחיר יארד רבוע של צמר ויקוניה נע בין 1,800 ל-3,000 דולר, צעיף ויקוניה תומחר בממוצע ב-1,500 דולר, ומעיל ויקוניה ב-20 אלף דולר.

המחירים האלה, שגורמים לקשמיר להיראות כמו משהו מהמדף של הסוג ב', הם תולדה של היצע נמוך מאוד - אפילו עם תוכנית בינלאומית לשימור הוויקוניה יש בקושי 200 אלף לא-למות כאלה, ומכל אחת אפשר לגזוז רק חצי קילו צמר בשנה - ואיכות גבוהה מאוד. "הצמר העדין ביותר בעולם" זה סתם מילים שאומרים לך, אבל כשיוצא לך למשש אותו כי נפלת בפוקס על היום שהגיעה נגלה למפעל ("אני עובדת פה שלוש שנים וזאת בסך הכל הפעם השנייה שאני רואה ויקוניה", צהלה המארחת שלנו, שכדי לדעת יותר ממנה על צמר צריך להיוולד כבשה), אתה מבין שיש צמר ויש את הדבר הזה. אנשים, זה לא רך; זה נימוח. זה הנמס בפה של הדברים שלובשים.

"חארות הלופטהנזה האלה. החרימו לי את הקצף גילוח"

אם לתחוב יד לתוך שקיק ויקוניה זה לא שיעור מספיק באיכותה של איכות, אז ממש בסוף המסע בין קולבים הגיע הקוץ הספרדי. קוץ, אשכרה קוץ שזניה מייבאת במיוחד מספרד ושותלת בתוך מברשות עץ ענקיות שמעניקות לצמר שלה ליטוף אחרון. מעולם לא מצאנו תחליף סינתטי שמעניק לצמר גימור דומה, הסבירה המארחת.

יש מפעלים שכל הקטע שלהם זה "ללא מגע יד אדם". זניה מתגאה בכך שלא פחות מ-500 ידיים (לא כולל זרועות רובוטיות, כן?) נוגעות בכל חליפה שיוצאת מהמפעל בטריוורו, אבל אני במקומה הייתי מתגאה בקוץ. בזה שהיא משקיעה לא מעט משאבים בפיניש אורגני שאיש מהלקוחות לא מודע בכלל לקיומו.

אותו ראש עובד גם כשזניה באה לייצר בושם. את צמח הברגמוט שהוא מכיל היא לא סתם קונה אלא מגדלת במיוחד בשדה בקלבריה. את הפרסומת היא לא סתם מצלמת אלא משתלטת על קאסה מלפארטה באי קאפרי, אחוזה שאי אפשר להגיע אליה אלא בסירות קטנות או ברגל. 80 אנשי צוות הסתובבו על הסט, סיפר לנו הארט-דיירקטור, עם כל הציוד על הידיים. כולל במעלה ובמורד המדרגות ההן שמככבות בסרטון ועל הבקבוק.

אחרי האפוקליפסה יהיה קשה להסביר גם את זה לבתי, אבל כל עוד הציוויליזציה שלנו מקרטעת קדימה, דברים כאלה הם-הם מה שאלפא רומאו התכוונה אליו בסיסמתה "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי". נזכרתי בה כי זניה מצאה את הכביש היחיד בקאפרי שאשכרה אפשר לנהוג בו ושינעה לשם אלפא משנות ה-60 המוקדמות. שאלתי את דוגמן-שחקן-פרזנטור הבית, ראיין ברנס האמריקאי והחביב להפתיע, אם הוא ממש נהג בה שם. הוא אמר שכן ושזה היה הדבר הכי מגניב בעולם. שאלתי אם היא התקלקלה כל הזמן. הוא אמר שלא, היא הייתה נהדרת והוא הרגיש כמו נסיך. כי איכות שכזאת לעולם, אני מניח.

מדד הנחירים לצרכן

טוב, שנריח בושם? אז כמה שעות לפני ארוחת הערב של השני כוכביא, יום לפני הצמר השווה מיליונים, חילקו לנו מין מדחומים כאלה מקרטון ואמרו לנו שהנה, אנחנו הראשונים שזוכים להסניף את ה-Zegna Uomo. גייסתי את כל תעצומות הגוף והנפש, שאפתי מלוא הריאות מהמדבקה שכתוב עליה Uomo - ונאדה.

"הצד השני", לחש הזקן שישב לצדי. "מריחים את הצד השני".

"איך אתה יודע?", שאלתי.

"ובכן, אני הבשם".

מבט בקומוניקט העלה שוואלה, זה אלברטו מורילס, מהבכירים שבנחירי תבל. והנה אני, מסניף את היצירה האחרונה שלו מהצד הלא נכון. שוב תעצומות, שוב ריאות - והופה, יש משהו. תה? כן, תה טוב באמת, אם אני זוכר נכון מלפני קיץ 87'. ארל גריי. ברור שארל גריי, הרי יש בזה ברגמוט. ברגמוט מקלבריה. אני מריח! רצונית! איפה התלתלים של רונה כשצריך אותם!

לצד ניחוח ארל גריי נחקק אצלי בראש משפט אחד ממעמד ההרחה. השמיעה אותו טרודי לורן, מעצבת ניחוחות במקצועה: אין נכון ולא נכון בעסק הזה, אמרה לורן. העבודה שלי היא לנסות ולהגשים משהו שראיתי בנחירי רוחי.

הרבה דברים מעניינים אמרה לורן. היא הסבה למשל את תשומת ליבנו לכך שאנשים מתארים ניחוח במונחים של טעם (מתוק, חריף, חמוץ), וקישרה את זה להיותו של הריח החוש הפרימיטיבי ביותר שלנו; והיא דיברה על הקשר בין ריח לזיכרון, אותו קשר ששלח את מרסל פרוסט למסע בעקבות הזמן האבוד בעטייה של עוגיית מדלן, וגרם לי לתהות אם זה שאני לא זוכר שמות ופרצופים של אנשים קשור איכשהו לזה שאני לא מריח אותם.

אבל מכל דברי הטעם שאמרה לורן על ריח, החלק שהכי תפס אותי היה האזכור של נחירי רוחה - קצת בגלל מצבם של נחירי גופי, ויותר בגלל שזה היה כל הקטע בגיחה הזאת לצפון איטליה.

הטיסו אותי ואירחו אותי והאכילו אותי והזליפו עלי וקשקשו לי על הגשמה עצמית וריחות שמשדרים שאפתנות, ובמקום שכל העסק ייראה לי מגוחך, הוא נראה לי נהדר. אני מת על זה שיש אנשים שמתפרנסים מלדמיין איך משהו יריח, ועל זה שהם משתפים פעולה עם אנשים שמייבאים קוצים בשביל להבריש צמר של סופר־למות, כי זאת איכות. כי זה אומר שאתה חי. אז מה אם לא נוכל להסביר את זה אפילו לעצמנו כשנסתובב בין החורבות ונחפש עשבים אכילים.