"תקלה ברגשות": פרק מספר

השנה שנת 2001, שנת פיגועים. איריס שוכרת דירה בירושלים למרות מחאות הוריה המודאגים. יהודה חולם לכתוב סדרת טלוויזיה, אבל מכלה את זמנו בחיפושים אחר אחיו. יוחאי הוא סטודנט לרפואה שבורח מקשרים, בעיקר עם נשים. ראיד נע על התפר שבין מזרח העיר למערב העיר, ומתלבט אם לשמוע בקול קרוביו ולהגר לארצות הברית. בנצי מתמודד עם פציעה ברגל (ובעיקר באגו), וכולם עובדים יחד, מסביב לשעון, בתחנת מד"א, אולי המקום הכי סוער בעיר. ואז מתרחש האירוע. ללא הכנה מוקדמת ולכולם יחד, במשמרת אחת. אירוע אנושי ואלים שלא ישכחו לעולם, אירוע שישנה את חייהם אף שהוא נמשך שש שעות בלבד.

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

"תקלה ברגשות". חמש דמויות בתחנת מד"א אחת(עטיפת הספר)

איילת ליפשיץ-פחיס, בוגרת לימודי קולנוע ותסריטאות, שימשה כפרמדיקית בזמן הפיגועים בירושלים ב-2001. תקלה ברגשות הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

חוק הסדרות.

כמו שזה מתחיל - ככה זה לרוב נמשך, והלילה הזה התחיל לא משהו.

עוד לא שתיים, ואנחנו כבר בדרך לחולה הרביעי.

יוחאי, שעד לרגע זה נהג באיפוק ובשלווה, מנגח אותנו בשורת פסי האטה שמשקשקים את הניידת ואת כל מה ומי שבתוכה, והנה עוד פס, והמוניטור, שעד כה הצליח להחזיק מעמד על המדף - עף, מד לחץ הדם נתלש מהקורה, וארגז התרופות משתחרר מהרצועה, נופל ומתהפך. זה כבר מוגזם. אני צועק לו, יוחאי! והוא מאט ומחייך, מצטער, אחי, בחיי שהם הגביהו פה את הפסים.

גם כן טמבל. מתחילת המשמרת מתחנף, מתאמץ כל כך להיות נחמד, אדיב, חביב. חושב שאני אח שלו ומדבר איתי בחברית, אל תדאג, אחי, חמש שניות אנחנו מסדרים הכול, אבל תשמע לי, ברגמן, זה מחורבן, אנחנו עובדים מהר מדי. זה לא עסק. מעכשיו מושכים קצת זמן אצל החולים, אחרת אני מתפגר לך כאן עוד לפני הזריחה.

אני מחייך אליו ומהנהן, למשוך זמן, בטח, בטח, צודק.

שימשיך לקשקש.

בסך הכול, בינתיים, אנחנו מסתדרים. הוא בכלל לא היה אמור לעבוד עכשיו. הקפיצו אותו כי רקפת שוב חולה. אם הייתי יודע, כמובן שהייתי מחליף. בשנה האחרונה זה הלך לי לא רע.

בנצי

אלא שהיום כבר בשתים עשרה שמעתי את המפתח מסתובב במנעול. אחר כך הדלת של הכניסה נטרקה, התיק נחבט על הרצפה (ואני עוד התחממתי - מה היא חושבת לעצמה - היא יודעת שאני ישן) ומיד נטרקה עוד דלת, לפי הצרחות של הצירים כבר הבנתי שזו הדלת של חדר האמבטיה, ואז וילון הפינגווינים הוסט ואחריו נפתחו הברזים. גם של האמבטיה וגם של העיניים. היא דווקא לא בוכה הרבה, כך שהייתי קצת מופתע.

עוד לפני שהספקתי להתארגן על חולצה ולמצוא את מוּקי, היא כבר יצאה מהמקלחת, נכנסה לחדר וגם את הדלת שלו היא טרקה. ניסיתי לדפוק ושאלתי אם אפשר להיכנס, והיא אמרה, אבא די, ולא פתחה. כבר הייתי אבוד, כי בחיי מה לי ולגיל ההתבגרות שלה, רק שלא הייתה לי ברירה - אורנה לא בארץ ולא היה לי למי להעביר את השרביט. אמרתי לה שאני לא זז עד שהיא פותחת, אבל זה לא עורר אצלה שום רגש של רחמים, למרות שהיא ידעה שעדיין לא התרגלתי לעמידה ממושכת עם מוקי. כשבאמת כבר התחיל לכאוב לי, נשענתי על הקיר והפלתי את עצמי על הרצפה כמו שראיתי שנכים עושים כשהם רוצים לעבור מעמידה לישיבה, ואפשר לומר שבשביל פעם ראשונה זה היה די מוצלח.

שאלתי אותה למה היא לא מוכנה לפתוח והיא ענתה לי בייבבה, זה אישי, אני צריכה את אמא, אז אמרתי לה, אין לי בעיה, נחכה עד שאמא תחזור, והיא נבהלה, אבל זה עוד יותר משבוע!

נכון, השבתי, אבל ממש נוח לי כאן ליד החדר שלך, אז באמת שמבחינתי אין שום בעיה. חשבתי שזה יצחיק אותה, כי אני טוב בזה. אין חולה שלא הצלחתי להוציא ממנו חיוך, גם החולה הכי רציני בסוף היה נשבר וצוחק. אבל דווקא איתה, כלום לא עבד, להפך - הכול נעשה רק יותר גרוע - היא אפילו הפסיקה לענות לי באיזשהו שלב, ופתאום גם התחלתי להרגיש את הטמפרטורה הנמוכה של הרצפה שהייתה קרה כמו קרח, וכבר ממש קפא לי התחת. אבל לא נשברתי. לקחתי את מוקי, וכמו ראש שבט אינדיאני דפקתי איתו על הבלטות, והתחלתי לשיר, כן או לא, כן או לא, אלף שירים תשיר נועה, בלי להפסיק. זה לקח לה זמן להבין שאני באמת לא מתכוון לוותר לה. בינתיים השתעשעתי והחלפתי מבטאים וקולות, אבל השארתי את אותו שיר כדי שהיא תישבר, ובסביבות ארבע היא סוף-סוף הואילה בטובה לפתוח את הדלת. היא עמדה כפופה ליד המשקוף, מבוישת, עם ראש מורכן ועיניים אדומות, והמראה שלה הזה הטיס בבת אחת לעזאזל את כל רגשות הכעס והעלבון שפיתחתי וטיפחתי מאז הצהריים.

עד שנעמדתי בחזרה עבר נצח, וכשכבר עמדתי וביקשתי ממנה להסתכל לי בעיניים היא לא הייתה מסוגלת.

עדיף היה להישאר לשבת. היא אמרה, אבא, אני חושבת שקיבלתי מחזור, זה זה, אם אני לא טועה, ואני שיחקתי אותה פתוח ואמרתי לה, מזל טוב, זה הכול? בשביל זה לבכות? אף על פי שבפנים הייתי אבוד ולא ידעתי מה לעשות.

אם כי חמש דקות אחר כך כבר הצלחתי להחזיר את עצמי לאיפוס, כי אחרי הכול - מה זאת וסת קטנטונת בשביל שועל קרבות שכמותי? בוא נגיד שזה לא מה שימוטט אותי. אמרתי לה, תישארי בבית ואל תזוזי לשום מקום, וצלעתי לסופר פארם שמתחת לבניין. לקחתי עגלה והתחלתי להעמיס. בהתחלה העמסתי רק את המוצרים שהיו מוכרים לי מהמדף של אורנה בבית, אבל כשהייתי בדרך לקופה לשלם פתאום חשבתי שאולי בגלל שזו הפעם הראשונה שלה, ושעדיין אין לה העדפות, כדאי בעצם להציג לה את הקולקציה המלאה, ושהיא תחליט לבד מה טוב בשבילה. אז עשיתי יו-טרן והעמסתי את כל מה שלא לקחתי קודם.

כשערימת השקיות ואני חזרנו הביתה, שמחנו לגלות שמצב הרוח של נועה השתפר פלאים. אורנה התקשרה ממש כמה דקות אחרי שיצאתי ועשתה לה שיחת הרגעה. יופי. האמא מתקשרת, דופקת שניים-שלושה משפטים ומסדרת לי את הילדה.

אם את צריכה משהו שלא תעזי להתבייש, מבטיחה? באמת, תשאלי הכול, השבעתי אותה כשהיא נכנסה עם השקיות לשירותים, אבל איך שהיא סגרה אחריה את הדלת הורדתי את החיוך והתחלתי להתפלל במרץ לאלוהי הביפרים שישלח לביפר שלי צפצוף ויקפיץ אותי לאיזה אירוע רב נפגעים, לא משנה מה, אפילו אוטובוס שנפל לתעלת ביוב מוצפת ומצחינה, הכול - רק שאני לא אסתבך פה אם היא תחליט לבקש עזרה.

פתאום נלחצתי. נזכרתי שאני בכלל נכה, מה שאומר שעד מחר אני יכול להמשיך לדמיין את עצמי קופץ ומקפץ באירועים רבי נפגעים, אבל רק לדמיין. מרוב לחץ אפילו לא שמתי לב שהיא כבר יצאה מהשירותים. היא אמרה, החלטתי לחכות עם הטמפונים לאמא, אז תודה על התחבושות. בכיף, עניתי לה והצצתי בשעון, וואו, אני חייב לעוף למשמרת, את תסתדרי? בטח שאני אסתדר, היא חייכה, אני כבר נערה, אבל אתה? אתה בסדר אבא? הפנים שלך כל היום בצבע של עגבנייה.

"תקלה ברגשות", מאת איילת ליפשיץ-פחיס. הוצאת "ספריית מעריב". 394 עמ'.