זו זכות לתת בראש
איך יוצרים מוזיקה אלקטרונית? לפי מה קובעים מתי ישמעו רק בום-בום-בומים ומתי יבואו החפירות? ואיך מרגישים כשמועדון שלם רוקד את הטראנס שלך? אסי גל עשה עם די-ג'יי גקו את כל הדרך משלב הסימפולים ועד לקטע של היאללה עיתונאי, בוא תקפיץ 200 אנשים
בסלון של אמיר בן דוד, שם מקצועי די-ג'יי גקו, יש מסך טלוויזיה ענק ושני פלייסטיישנים ו-Xbox ומערכת סראונד. גם המטבח שלו מאובזר למשעי והכל מסודר מאוד על המדפים. אני שם לב למפרט הבורגני הזה כשגקו יושב בממ"ד שמשמש לו אולפן וממשיך לעבוד על הטרק שלו, ואני בחוץ כי אני לא יכול יותר. שעתיים ישבנו בפנים, גילגלנו מעמולים והקשבנו לביט שיוצר את ההתחלה של הטרק. שעתיים בממ"ד סגור, עשן לתוך הראש וצליל חוזר שמזכיר זרם חשמלי שעובר בחוט מתכת. בגואנטנמו בטח נעים יותר.
"אינטנסיבי, אה?", אומר גקו כשהוא יוצא מהחדר אחרי חצי שעה נוספת של האזנה לביט במצב ריפיט. הוא בכלל לא סובל, רק מחכה להיכנס עוד פעם. או לפחות ככה אני חושב. המבט המשוגע שיש לו בעיניים לא בדיוק מסגיר תחושות.
גקו בן ה-29 התחיל לעסוק במוזיקה בגיל 14, כך שכבר 15 שנה הוא מערבב ביטים. זה הופך את הפנייה שלי אליו - בבקשה תן לי לבנות איתך טרק ואחר כך לנגן אותו בהופעה שלך - לחוצפה לא נורמלית. הרי אין מצב שאוכל להגיד לו איפה לתת ביט ואיזה צליל להוסיף אחרי הצליל הקודם. ובכל זאת, הוא זורם.
אנחנו נפגשים ערב נסיעת עבודה שלו לפסטיבל בשווייץ. הוא חתום בחברה צרפתית בשם Fractal Records, ששמעה את המוזיקה שלו באיזה אוסף והציעה לייצג אותו. היא גם זאת ששולחת אותו לתקלט בארץ האולרים מול 6,000 מקפצים. שבועיים אחר כך יופיע גקו בפסטיבל בדרום אפריקה שהוא מוזמן אליו בפעם השנייה, אחרי שהדגים שם ביצועים מוצלחים בעבר. בשתי היבשות יש לו קהל, ובשתיהן הוא יעשה את מה שהקהל רוצה - טראנס פסיכדלי שחופר בראש ומדביק את הרגליים לאדמה.
הסט לשווייץ כמעט מוכן, אבל הוא מוכן לחצוב איתי טרק, ואם ילך טוב, הוא ייכנס לסט. לפני הטיסה יש לו הופעה בקומפורט 13, שם נוכל לבדוק את הטרק על רטוב. כן, אני אעמוד על במה וארים אנשים במיקס שעירבבתי. ראיתי בחיי מספיק סטים של די-ג'יי בשביל לנשום עמוק כשאני חושב על זה.
פחות מפתח סול, יותר מפתח שוודי
השעה תשע בערב. עד לפני שעתיים קראו לגקו אמיר, והוא ניהל חנות משחקי וידאו. הוא אוהב את העבודה שלו; כל כך אוהב שלפעמים הוא צריך להזכיר לעצמו שהחלום שלו זה לתקלט ושכדאי לעזוב את המשחקים ולהיכנס לממ"ד כדי ללחוץ על כפתורים אחרים.
בצד עומד מיקרופון. לתוכו שרו כבר כמה אמנים שגקו בנה עטיפה מוזיקלית לערוצים הווקאליים שלהם. למשל Sadyle, הרכב היפ־הופ עם מבטא חבר העמימי כבד (באמת, חפשו עכשיו ביוטיוב את השיר שלהם "חצי") ואמן היפ-הופ קנדי יהודי למחצה שעונה לשם הכה גזעי Klee Magor. גקו עשה לאחרונה גם רמיקס מעולה לבלקן ביט בוקס, אבל הם לא באו להקליט פה, רק ביקשו ממנו שימקסס.
בתוך המאפרה כבר מחכה מעמול. "אתה רוצה לראות איך אני עושה טרק?", הוא שואל וממשיך בלי לחכות לתשובה, "אז העבודה שלך היא לגלגל". הוא מתיישב מול המחשב ומשמיע לי התחלה של משהו, כולו תקווה שזה יעורר בו השראה. הוא אומר שכדי להתחיל לעבוד יש לו צורך בטריגר, איזה משהו שייכנס לראש ויפעיל אותו. את הקטע שאנחנו שומעים, למשל, הוא עזב אחרי כמה ביטים כי המשהו פשוט לא בא.
אני מקשיב ואומר שצליל הרקע הקבוע נשמע לי מוכר. "מה אתה אומר בזה?", הוא שואל, "שאני אגביר קצת את הקצב?". זה ממש לא מה שאמרתי, אבל גקו כבר משתלט על העניינים. הוא מגביר קצב והעיניים שלו נדלקות. "אני אוהב את זה", הוא ממלמל. "כן, אני אוהב את זה". עכשיו מתחילה היצירה.
נגני גיטרה ואימא שלי אומרים שמוזיקה אלקטרונית זה לא מוזיקה אמיתית, אבל גקו מבין מוזיקה. הוא חייב להבין: כשהוא שומע צליל ומחליט בראש איזה צליל ילך איתו או אחריו, זאת שמיעה מוזיקלית. כמו טבח טוב, הוא מרגיש מה התבלין הבא ומתי בדיוק להוסיף אותו. מי שאין לו את זה יוצר טרקים בנאליים, רפטטיביים, כמו שהוא עצמו מודה שיצר כשרק התחיל לתת בראש.
אני שואל אותו מה ההבדל בין טראנס טוב לפחות טוב. "זה הכל סאונד", הוא עונה בלי להוריד את המבט ממסכי המחשב. "סאונד טוב ממלא לך את החדר, את הראש, ואז זה ממלא את כל כולך. מבין?".
לא, לא ממש מבין. הוא מחייך ומגלגל עוד ואומר: "קח. בשביל זה באת, לא?". לא. טוב, גם. בכל זאת, אחלה מעמולים.
יצירה היא תהליך אינטואיטיבי, אבל טכניקת העבודה של גקו כמעט מדעית. בשלב הראשון הוא יוצר את שיא הטרק, מקטע מוזיקלי שהתוכנה מציגה כקובייה. בתוכה נחים כל האלמנטים שיצבור הטרק לאורך העבודה עליו: החל מאותו ביט בסיסי דרך סאונד של תופי סְנֵר ונגינת פסנתר שהוא מלחין על סינתיסייזר קטן שמחובר לו למחשב, ועד קולות רקע שהגיעו מאיזה סרט שנתקע לו בראש. יש כמה שיאים כאלה בטרק, וכשהוא מסיים לחבר אותם חוזר גקו לאחור ומוריד מהם לאט לאט עד שהוא מגיע להתחלה.
אז הוא מחלק את כל הקובייה הזאת שנמצאת מולו על המסך ומתחיל לחשב מתי להכניס את הצליל הבא. לפעמים הצליל הבא לא מתיישב טוב ואז צריך לכוונן אותו או להחליף אותו, מה שדורש לחזור לקובייה ולשנות בה דברים. זה החלק שבו הוא יושב מול הפתיח ושומע אותו בריפיט כדי לדעת מתי להעלות, מתי להכניס את הצליל הבא ואיזה תת־צלילים להוסיף.
"אני בונה מכונה", הוא מסביר ועושה את החיבור המתבקש בין הסאונד לעבודה עליו. אחרי שעתיים בנינו בערך חמישית מהמכונה הספציפית הזאת. "יש טרקים שהולכים צ'יק צ'ק", אומר גקו, "שמונה שעות ויש לך את זה. אבל יש כאלה שלוקחים ימים ואפילו חודשים". לא פעם הוא יוצר טרק, מעמיד אותו כמעט לגמרי ופתאום נתקע. לא מוצא איך להרים אותו, איך להעביר אותו לשלב הבא. באחת מהפעמים האלה בא אליו חבר ונתן איזה צליל שפתח את הכל; בפעם אחרת "פשוט פתחתי את הטרק, שיניתי לו פאזה ועדכנתי את כל הווייב. מבין?". עכשיו אני כבר מבין קצת, כן. משהו צריך לחדור אחרי שעתיים של חפירות.
גקו עוצר את מלאכת היצירה ומשמיע לי טרק של חבר שלו, איתי ארגמן. זה קטע פסיכדלי מדהים מהסוג שהופך את התודעה, או לפחות את התודעה שנמצאת תחת השפעת מעמול, ואני חייב לצאת לנשום. אנחנו משחקים קצת Tekken Tag Tournament וקובעים שבעוד יומיים נשב ביחד על הסט השווייצרי. עד אז המוח נח.
מבוא למדיטציה טראנסנדנטלית
שבת. יום מנוחה, אלא אם אתה איש עם חלומות. עוד שבוע אמור גקו לעוף לשווייץ, והסט עדיין לא עומד. אם הוא לא היה עובד בדיי-ג'וב המהנה שלו, כבר היה לו סט מוכן. היה לו גם יותר זמן ליצור ולדחוף את עצמו, להגיע לפסטיבלים גדולים יותר, "לנגן מול 200 אלף איש" כמו שהוא אומר בעיניים נוצצות. אבל האמת היא שבמאבק הפרנסה מול יצירה, נראה לי שהוא שואף לתיקו. שאף צד לא ינצח.
הוא נראה רגוע כשאני מגיע. רוב הסט כמעט מוכן, וכל מה שנשאר זה לבדוק אם הוא עובד. להאזין לסט מוכן פירושו טרקים מלאים, כלומר פחות חפירות של צליל אחד. אני נושם נשימה עמוקה אחרונה של חלל מרווח ואנחנו נכנסים לכוך. "מה שאני רוצה בסט זה לקחת את המאזינים, הרוקדים, למסע", מסביר גקו כטוב ליבו במעמול. "זה מסע שקורה בתוך הראש שלי ואני רוצה להעביר אותם דרכו".
הזרימה בפסטיבל כמו זה שמחכה בשווייץ עובדת ככה שהדי-ג'יי מסיים את הסט שלו, את המסע שלו, כשהבא בתור כבר מוכן על הבמה. רק צריך ללחוץ פליי. אבל גקו אף פעם לא מתחיל מיד; הוא נותן לקהל למחוא כפיים לדי-ג'יי הקודם, עושה כבוד, משאיר קצת שקט באוויר ואז מתחיל. ועכשיו אני שומע איך הוא מתכוון להתחיל: בצלילים פסיכדליים אבל גם מעט רומנטיים, מין הבהובי פסנתר חוזרים כמו הפתיח של "תיקים באפלה". לקטע קוראים Anti Gravity.
"עכשיו אתה ביער", אומר גקו ונשען לאחור, מסמן גם לי להישען. "אתה מטייל וקוטף משמשים, פטריות". הצלילים המכאניים מצטרפים מהר וחזק. המסע מתחיל. גקו מסתכל על שמות הטרקים שלו ומתרגש: "איזה קטע, אתה ממש יכול לראות את הדרך לפי השמות של הקטעים". אחרי Anti Gravity מגיע אחד בשם World on Fire, קטע נהדר עם סימפול של אינק ספוטס ששרים דווקא I don't want to set the world on fire. בכל פעם שהם שרים, הטרק נרגע לשנייה. גקו מחווה עם האצבעות תנועה של ניצוח ואפשר ממש לדמיין את הקהל עוצר, שר איתו ואז חוזר מיד לשרוף את העולם. "תעצום עיניים", הוא מציע.
אני עוצם. מולי אני רואה רצועת חוף מלאה באנשים בלי חולצה ונשים בחצי חולצה שמרימים ידיים לסט שאני מעיף להם. יש לי כבר את השם במה שלי: Yo-G. השם האמצעי שלי הוא יוז'י, על שם אבא של אבא, והיוג'י הזה נראה לי שיחוק. כשאני חושב על זה, גם סתם די-ג'יי יוז'י יבוא מצוין.
גקו מראה לי את שם הקטע הבא: Direct Control. כראוי לשמו זה טרק פחות מבולגן, קצת יותר רגוע. "אני בשליטה", הוא מתלהב. "רציתם בלגן אבל אני אומר לכם, בואו תנסו את זה".
אולי אלה הצלילים, אולי החלל המעושן, אבל פתאום אני מבין למה התכוונו פיית'לס ב-God Is a DJ. לא במובן הדתי, אלא בפרקטיקה: הדי-ג'יי בורא לך עולם, ובדיוק כשאתה חושב שהדברים ברורים, הוא בא ומשנה את הכללים. אני משתף את גקו בתובנה המעושנת שלי והוא מסכים: "כולם שלי בסט, כאילו שמתי אותם בבועה והם חיים בתוך העולם שלי ל-80 דקות".
הביטים ממשיכים עם Future Prophecy. "חייזרים רודפים אחריך", מקריין לי גקו את הסרט. "הקטע של השינוי בטרק? זאת שכנה שיוצאת עליך עם כפכף. ופה אני מדמיין בחור כזה עם ראש גדול שלא מצליח לסחוב את עצמו". המוח שלי רץ למקומות אחרים, כאלה שלא קשורים בהכרח למוזיקה. בטח הייתי זה שעומד בהופעה שלך ומהרהר, אני אומר, והוא טוען שאין מצב. שהקצב היה מכריח אותי לזוז. אני מנצל את ההפוגה המוחית שלי כדי לשאול מה בעצם הוא עושה בסט. רק לוחץ על פליי?
"ממש לא. אני מאזין כל הזמן, בודק איפה להגביר ווליום ומוסיף ביטים שהכנתי מראש". הוא מדגים ושם ביט מכאני שנשמע כמו דהרת סוסים. הוא מאזין לטרק ואז מוסיף אותו כשזה מרגיש לו נכון. בהתחלה אני לא שם לב לשינוי, אז הוא מוריד צלילים ומשאיר רק את הסוסים ואז מחזיר את כל שאר הסאונד. אפילו בלי לשים לב אני קולט איך הצליל המהיר הגביר לי את דפיקות הלב. עכשיו הוא מוסיף צליל עמוק, "כזה שתופס לך את הגרעין של המוח והופך אותו". אני חוזר לצלול.
תכף מגיעים לסוף. לטרק קוראים Dead Junkie, כי "ככה כולם גומרים. אחרי כל המסע הזה עם החייזרים והחלומות, בסוף אתה ג'אנקי גמור". גקו צוחק עכשיו. גם לו ברור שהקטע עם השמות שמדריכים אותך לא עובד עד הסוף. אבל שמות או לא, המוח שלי טייל אחוש טיול.
שיר עושה לזבוח ולרקוד
שלוש לפנות בוקר בקומפורט 13. עוד חמישה ימים שווייץ, אבל בינתיים יש סט סגירה בקומפורט, ארבע עד שש בבוקר במסיבה שהתחילה בעשר. גקו לא עושה הפעם לייב סט אלא פשוט מתקלט. בלייב הוא בא עם הלפטופ ועושה את כל תוספות הצלילים; הערב הוא רק הביא את הדיסקים שלו וישחק עם ווליום ובאסים. לי זה מעולה. באתי לפה כדי שייתן לי קצת לשחק במערכת בזמן שהוא מנגן, וכל דבר מעבר להגברת הווליום נשמע לי כמו משהו שאני יכול לחרבן.
למרות מה שאפשר לחשוב, בסט תקלוט אין הרבה אלתור. בשתיים בלילה התייצבתי אצל גקו כדי לקבל מושג על מה שהוא עומד להשמיע, וכשהגעתי הוא נראה קצת מעורער. "רציתי לשים את הטרק שהתחלנו לעבוד עליו ביחד, אבל יש איזה קפיצה בסאונד שאני לא מצליח לסדר", הוא אמר והשמיע לי את הטרק. הסאונד שלו, אם לשאול מונח שהספקתי להפנים מעולם התקלוט, היה בן זונה. מהיר, דופק. באמצע הוא הכניס סימפול מ"ג'אנגו ללא מעצורים". אני הייתי שם משהו מ"מועדון קרב", אבל גם ג'אנגו זה סבבה. העיקר שהטרק שעזרתי בו, אפילו קצת, יהיה בתוך הסט.
אבל חצי שעה לפני שצריך לצאת, את הגליץ' - קרקוש חוזר ומרגיז שלא ברור מה מקורו וסיפורו - הוא עוד לא הצליח לפתור. עבר על כל אחד מהצלילים, פתח חלון ועוד חלון, וכלום. אני ישבתי שם וניסיתי לעזור עם מלמולים חסרי פשר כמו "פה זז הדבר הזה בצבע". לא פשוט כמו תווים וגיטרה, המוזיקה הזאת. בסוף ויתרנו, בחרנו טרק אחר ויצאנו לקומפורט.
הערב אין גלגולים. גקו אוהב להיות נקי כשהוא על הבמה, להרגיש רק את הקהל והסאונד. בגלל זה הוא גם שותה רק בירה בזמן שאני כבר בוודקה רד בול השני שלי. לא בדיוק כוס התה שלי, אבל אני חייב להתעורר. גם הוא. "נמאס לי לנגן בשעות כאלה", הוא אומר. "בדוגרי, אם הייתי יכול הייתי נותן לך לנגן וחוזר לישון". בבת אחת אני מפסיק להרגיש כאילו העירו אותי לשמירה שנייה ונזכר למה אנחנו פה.
על הרחבה יש בערך 150 קפצנים. Space Cat, די-ג'יי ותיק, מרביץ פרוגרסיב טראנס. "זה טוב לי מה שהוא מנגן", אומר גקו. "המוזיקה שלו איטית יותר, רק 135 ביטים לדקה, ואצלי זה מינימום 145. זה יעיף את מי שיישאר".
השעה 3:40 לפנות בוקר כשהחתול מסיים וגקו ואני נעמדים ליד העמדה. הוא מכניס את הדיסק הראשון שלו, אבל לפני המוזיקה נותן רגע בשביל כפיים לג'וקי הקודם. כשהרגע נגמר הוא לוחץ פליי ומתחילים הצלילים הקסומים של הטיול ביער. הקהל עושה עם הידיים את התנועה הזאת של למולל את המוזיקה באצבעות, ואז הקצב מתרומם ונכנס הבלגן וכולם בטירוף. קפיצות, ידיים לכל הכיוונים, כמה אנשים מתקרבים לרחבה ומסמנים תודה עם הידיים. אני חושב שהם חושבים שאנחנו צמד.
עייפות זה לישנים. עכשיו אני ער ומרגיש כמו אחד שמזיין 200 אנשים ביחד. זאת לא מטאפורה: אני אשכרה מרגיש את זה באזור החלציים. אני קופץ, מרים ידיים למעלה, והם איתי. זה מזכיר לי משפט של ביל מוריי מ"לקום אתמול בבוקר", כשהוא מגלה שהוא לא יכול למות: "אני אל. לא חושב שאני האל, לא יודע, אבל אני סוג של אל".
גקו הולך לשים את הטרק הבא ומסמן לי להחליף ווליום, לעשות מה שנקרא קרוס-פייד בין זה שנגמר לזה שתכף יתחיל. אני שם את האוזניות, מרגיש את הביטים באוזניים, מניח שתי אצבעות על כל אחד מכפתורי הווליום ומעביר בין הנמכה להגברה. בום, הם קופצים. זה אני עשיתי. אני הרמתי אתכם. אני רוצה לעזוב הכל וללמוד לעשות מוזיקה. "עכשיו תאר לך לעשות את זה מול 2,000 איש", מדליק אותי גקו. אני יורד לרחבה ורוקד עם המשתוללים.
עם הזמן פוחתים המקפצים. בכל זאת, חמש בבוקר. לקראת הטרקים האחרונים נשארים במועדון רק איזה שלושים הארדקוריסטים. הם לא מפסיקים לקפוץ. בטרק האחרון אומר לי גקו שהוא עומד להגיד לילה טוב, וכשהם יצעקו הוא ישאל אם לשים עוד אחד, ואז ישים. הוא עושה את זה, והם צועקים, והוא שואל אם לשים עוד אחד. "רק עוד אחד?", הם עונים.
גקו שם עוד אחד. הם קופצים שוב ואנחנו מולם, מרימים ידיים. אני מסתכל כמה זמן נותר לטרק: המערכת מסמנת ארבע דקות של 145 ביטים כל אחת. מבט לקופצים, שלוש דקות, שתיים, אחת, וזהו. שקט. כולם מתפזרים וכמה באים להצטלם עם הדי-ג'יי. הוא מחייך, מחלק דיסקים, מצטלם והולך לישון. גקו סיים את התפקיד שלו, ואמיר עייף. אסי, לעומת זאת, לא מצליח להירדם כמה שעות.
לפנייה לכתב/ת 
