"אחרי הטבח באי, אני כבר לא פוחדת מהמוות"
הצלמת הנורבגית אנדראה יסטוואנג תיעדה את הנערים והנערות שניצלו מהטבח באי אוטויה לפני שנתיים בסדרת תצלומים שזיכו אותה בפרס בינלאומי יוקרתי. "היה לי חשוב להביא את קולם", סיפרה ל-ynet. צפו בתמונות ובדברי הניצולים
יסטוואנג, בת 32, הייתה במשרדה שבאוסלו ביום שישי, 22 ביולי 2011, ועמדה לצאת לסוף השבוע. פיצוץ החריד את הבניין וכשירדה למטה נגלה לעיניה מחזה לא שגרתי בנורבגיה: זירת פיגוע ובה שמונה גופות. אך הייתה זו רק ההתחלה. המחבל, אנדרס ברינג ברייויק, לאומן קיצוני, פוצץ מטען בבירה ואז המשיך לאי אוטויה, שם נערך מחנה קיץ לנוער מפלגת השמאל. הוא ירה למוות ב-69 נערים ונערות לפני שנתפס על ידי המשטרה.
חצי שנה לאחר הפיגוע החלה יסטוואנג לתעד 25 מהניצולים. תצלומיהם ועדויותיהם קובצו בספר שנקרא "יום אחד בהיסטוריה" (En Dag I Historien) שיצא לאור בשנה שעברה. החודש זיכתה אותה סדרת התמונות בפרס "איריס הזהב" בתחרות הצילום הבינלאומית של סוני.
תמונתה של אילבה שוונקה מתנוססת על כריכת הספר. יסטוואנג סבורה שהיא אחת התמונות החשובות ביותר שלה. "אני חושבת שהיא מאוד סמלית. אילבה צעירה מאוד ויפה, היא כמו מסתכלת לעבר העתיד בזמן שיש לה את הצלקת הגדולה הזאת על צווארה, כך שהיא מתבוננת לעתיד ונושאת את ההיסטוריה על כתפיה".
שמו של הפרויקט מתעתע. התמונות לא חושפות דבר על אותו יום גורלי בהיסטוריה של נורבגיה, היום שבו ידעה המדינה את האלימות הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. יסטוואנג מסבירה כי רצתה להביא את קולם של הניצולים, שלטעמה אבד בשטף המידע הקשור להיבטים הפוליטיים והביטחוניים של האירוע, ולמשפטו של ברייויק, שנידון ל-21 שנות מאסר, העונש המרבי בנורבגיה.
בחלק מהתצלומים לא נראות כלל צלקות. כזו היא תמונתה של איזלין רוז, שמצולמת בחיק כלביה. "אני אוהבת את התמונה הזאת. היא אומרת הרבה בלי להגיד את הכול, אפשר לקרוא בין השורות. איזלין סיפרה שבמשך זמן רב היא הייתה מוקפת אהבה וסיוע אבל לא הייתה מסוגלת לתת בחזרה, לספק הגנה. עכשיו היא מרגישה שהיא יכולה לא להיות רק קורבן".
יסטוואנג לא ביימה את התמונות. לפני הצילום היא שוחחה עם הניצולים ארוכות כדי להבין כיצד לצלם אותם באופן שיהיה בעל משמעות עבורם ועבור הצופים. "ביקשתי מהם לקחת אותי למקומות שהיו משמעותיים עבורם בתהליך הריפוי".
בתהליך הצילום לא נעשה שימוש באפקטים מיוחדים. התמונות צולמו במצלמה אנלוגית ובאור טבעי. יסטוואנג מסבירה שניסתה "לשתוק" ורק להתמקד באדם מולה. החוויה הרגשית הייתה אינטנסיבית מאוד. "רציתי לדעת איך חייהם השתנו, איך הם השתנו. היה חשוב לי לא להיות עליהם לנטל. לא רציתי לדחוק בהם וזה הלחיץ אותי. סיקרתי הרבה טרגדיות ודרמות אבל אלה הם אנשים צעירים מאוד מארצי שלי. זו הייתה חוויה קיצונית מאוד, היה קשה לא להיות אמוציונלית".
איך הנערים והנערות הגיבו לתצלומים?
"הם כולם קיבלו ספרים והמשוב שלהם היה חיובי. אני אסירת תודה על כך שיכולתי לספר את סיפורם, להראות את הצער והאבל והצלקות, אבל גם את הצורות השונות של תהליך הריפוי".
Read this article in English