מייק פאטון וטומהוק בניו יורק: הנאה בפול גז
ההופעה של מייק פאטון עם טומהוק בניו יורק היתה כל כך טובה, שאי אפשר לכתוב עליה בלי ליפול לקלישאות. יש לנו בשבילכם "ריגשו את הקהל", "אנרגיה מתפרצת", "דינמיקה מצוינת על הבמה" - והכי חשוב: "בקרוב על הבמה בישראל"
מה שמבדיל בין הופעה טובה מאד למצוינת, היא אותה תחושת בטן שאוחזת בנו כשהכל מסתיים ועולה השאלה: מה עכשיו? איך בכלל אפשר לחזור לשגרה אחרי חוויה עוצמתית כזו? ההופעה של "טומוהוק" שהתרחשה אמש (א') בתיאטרון "בסט ביי" שברחוב ברודווי בניו-יורק היתה בדיוק כזו. גם לאחר ההדרן הראשון והשני נותרנו מול במה מוארת, כלי נגינה עזובים, פה פעור ובטן מלאה מהנאה וריקה מהידיעה שזה נגמר.
ועוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:
קלקסיקו בהופעה: כל הנוכחים קופצים רוקדים
יש שיאמרו שהופעות של אחת מלהקותיו של מייק פאטון היא כמו קופסת השוקולד בסרט פורסט גאמפ: אתה אף פעם לא יודע מה תקבל. אבל ההנאה החושית הגדולה היא בטוחה. במקרה הספציפי של "טומוהק" שיצאה לסיבוב בעקבות אלבומה החדש "Oddfellows", ותיכף תנחת בתל-אביב - מדובר באקסטזה, אינטנסיביות ואנרגיה גדולה - כמו פוגו רוח נעורים ברוקסן, בעיר השנייה, בסינרמה. רוק ומטאל אלטרנטיבי ראשוני וטהור.
"טומאהוק" קמה ב-2000 לאחר חילופי הקלטות בין מייק פאטון, איש "פיית' נו מור", וירטואוז ואיש רנסנס של ימינו - לבין דואיין דניסון, גיסטריסט "The Jesus Lizard" לשעבר. דניסון התכוון שפאטון יפיק ויוציא לו אלבום בחברת התקליטים של הזמר "Ipecac", אבל פאטון החליט להצטרף בעצמו גם לכוח.
לשניים נוספו ג'ון סטיינר, המתופף הבלתי נלאה מלהקת "Helmet" וקווין רוטמניס מחבריו של פאטון - "מלווינס". לאורך השנים התנסתה הלהקה בסגנונות שונים ומגוונים דרך ארבע אלבומים. האחרון "Oddfellows" שיצא בתחילת השנה קיבל ביקורות מצוינות, בעיקר על כך שהמוזיקה נגישה ולא "מסחרית מדי" - ומסמלת חזרה למקורות.
טומהוק על הבמה. פתחו עם MayDay
לניו יורק הגיעו המענטשים לאחר שפתחו את השנה באוסטרליה ולאחר מסע נרחב בדרום אמריקה. ב-1 ביוני הם פתחו את הסבב האמריקאי בבוסטון, ויום למחרת נחתו בתיאטרון "בסט ביי", אחד האולמות המצוינים הבודדים בניו יורק שמאפשר צפייה אינטימית בלהקה המתארחת ולא משנה מאיזו זווית או מדרגה תעמדו בו.
טומהוק יופיעו בישראל
האורות כבו. נעימה אינדיאנית ליוותה את האורות המבהבים על הבמה. והנה, אחרי כמה דקות ארוכות, ארבעה תותחי המוזיקה עלו לבמה ויראת כבוד מילאה את האולם: מייק פאטון, דוואין דניסון, ג'ון סטיינר, והתוספת החדשה והמבורכת: טרוור דאן, שהצטרף לאחר שעזב רוטמניס.
דאן הוא שותפו המוזיקלי הוותיק של פאטון, עוד מימי התיכון. השניים עבדו על אלבומים רבים יחד בלהקות "מיסטר באנגל", "פאנטומס" ו"מונצ'יילד" עם המוזיקאי היהודי ג'ון זורן (איתו גם הגיעו בעבר לישראל). נגינת הבס של דאן מוסיפה המון נפח ואופי ללהקה: אפלה, מצמררת ודומיננטית באופן לא ישיר.
לכל אחד אנרגיה ייחודית לו על הבמה. דניסון גבוה עם חולצה מכופתרת וקוצים בשיערו. פאטון הוא פאטון, וירטואוז מטורף, פרוע ופורע גבולות בחולצה אדומה ושחורה במרכז הבמה, עם הזקן צרפתי והשיער הסרוק מלא הג'ל לאחור. דאן הג'אזיסט חבוי ואפוף מסתורין. וסטיינר? באיזשהו שלב החליט האיש ללבוש את חולצת היוולדו: חזה חשוף, חלק ומזיע, עדות לתיפוף מטאל מכל הלב.
המשפט "Been There Done That" כאילו חרוט על המצח של כל אחד מהם, ועם זאת החידוש והריגוש שהם מצליחים לעורר בקהל, הוא עצום. התקרה התפוצצה מעוצמת האנרגיה כבר בשיר הראשון, "Mayday" מאלבומם השני השנוי במחלוקת.
אנרגיה משתחררת, Flashback
ההתרגשות רק הלכה וגברה, ובקהל החלה להרשם תנועתיות גדולה לכיוון הפוגו בשיר "Flashback" מאלבומם הראשון והמצוין. האנרגיה המשיכה ועוצמת השחרור גדלה עם שירים ישנים יותר כמו "101 North" ו"Rape This Day". אחד השירים המרגשים יותר בביצוע חי הוא "Southpaw" מאלבומם האחרון. אחד משירי הרוק והמטאל האינטנסיביים, טוטאלי משהו, עם תופים ודיסטורשן בגז מלא.
פאטון גם הוא לא מאכזב. הנוכחות שלו ענקית. המנעד הווקאלי והדיקציה המדויקת שלו הן מהסיבות לשמן הופעות חיות כל כך מרגשות וסוחפות, המוג'ו שלו פועל על כולם. בשירים כמו "Point and Click" ו"God Hates a Coward", הכל-כך משובחים מהאלבום הראשון, האולם משתולל: הוא לוחש, כל תאי הגוף נכנסים לדום בציפייה לבאות, הוא שר והבטן מסתובבת בהתרגשות, הוא צורח - והאנרגיה פורצת מהגוף. יש קתרזיס. הקהל פוצח בפוגו מטורף ומדי פעם הוא עוצר וצועק "תודה ניו יורק!".
אפלולית אינדיאנית
אבל כאמור הוא לא היה היחיד. לראות את טרוור דאן בהופעה זה קצת כמו לתת לכוחות האופל הגבריים לגנוב את ליבה של אשה לאור יום, זאת אומרת, לאור זרקורים. דאן ופאטון גדלו בעיירה קטנה בצפון קליפורניה אותה דאן מתאר כ"עיירת עצים ווילונות אדומים", הדומה מאד ברוחה לטווין פיקס של דיוויד לינץ'. תיאור מדויק של האווירה והסאונד שמכניס דאן למרבית ההרכבים בהם הוא חבר. בווסט שחור ושיער קצוץ חדש, ניצוץ בעיניים שזוהר למרחקים, הוא פורט על הבס.
פתח את ההדרן - Totem
דוואין דניסון, הכוח העיקרי מאחורי הלהקה, אמר בראיון לא מזמן כי "מייק מקסימלי בכל מה שהוא עושה. אני מינימלי". אין ספק שזה ניכר על הבמה ואותה ניגודיות משלימה ומוסיפה לדינמיקה המופלאה בין ארבעתם.
הם מספיק זמן יחד כדי להכיר אחד את השני ולשמור על זרימה מצויינת, אבל לא יותר מדי, כדי לא לשעמם את הקהל או את עצמם. מה שיפה בדינמיקה שלהם על הבמה היא העובדה שהם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות - ולמרות שיצרו, ביחד וכל אחד בנפרד, כל כך הרבה יצירות משובחות - הם לא מחזיקים בפאסון. הם באו לנגן ביחד בשביל הקהל.
רשימת השירים במופע מורכבת ברובה משירי האלבום הראשון ומזה האחרון ועם שיר אחד בלבד, "Totem", מאלבומם השלישי וההזייתי שפתח את ההדרן הראשון. ואם כבר הדרן, איך אפשר בלי איזו בלדה רכה? כי הרי מייק פאטון לא יכול לעשות רוק צווחני ללא סרנדה, או לחילופין אינו יכול לזמר סרנדות באיטלקית מבלי לשלוף מגפון ולשאוג לתוכו.
וגם כאן, אחרי הכבדות ואופל של "Totem" האינדיאני, הארבעה מבצעים גרסאת כיסוי ל"Just One More", שיר קאנטרי ישן של ג'ורג' ג'ונס. במהרה עלו החברים להדרן השני, וביצעו שיר של "באד בריינס" להקת הפאנק, ההארדקור והרגאיי האגדית, היחידה שהחברים מזכירים בראיונות כבעלת ההשפעה על כולם ביחד - ובנפרד. קשה להימנע מקלישאות בסיומו של הערב, אבל בסופו של דבר חייבים אותן - טומוהוק ירדה מהבמה, היה "Epic".
לפנייה לכתב/ת 
