מרתון בטהובן: נגינה משתנה למרחקים ארוכים
כהרגלו מדי שנה בפסטיבל ישראל, גיל שוחט עורך מרתון מוזיקלי והפעם מיצירתו של לודוויג ואן בטהובן. חמש וחצי שעות, שהתחילו בקונצ'רטו שמיימי לכינור והסתיימו באילתורי ג'אז ראוותניים, סיפקו לקהל הנאה מתארכת, במקצבים משתנים
האמת היא שמופע כזה הוא בדיוק מסוג הדברים שבשבילם יש פסטיבלים. שוחט כידרר במיומנות חטיפי בטהובן מופתיים, ושיגר את היצירות אל הקהל תוך פטפוט פרשני חביב. הוא לא לוקח סיכון בניתוח יסודי של המהפכה שחולל לודוויג ואן בטהובן, והאמת היא שמסגרת שכזו אינה מתאימה לניתוח מלומד. וממילא רב הקהל שגדש אמש (יום ו'), את אולם הנרי קראון בירושלים, היה של בוגרי 'קול המוסיקה' וותיקים, שאוכלים בטהובן כבר שנים.
קונצ'רטו שמיימי לכינור
הופעת הבכורה של הקונצ'רטו לכינור ולתזמורת של בטהובן התקיימה ב-1806 והייתה כשלון מוחץ. הקונצ'רטו לא נוגן שוב עד לאמצע שנות ה-40 של המאה, ומי שהצילו משכחה היה פליקס מנדלסון. הוא חשף את היצירה מחדש בקונצרט בלונדון בנגינתו של כנר פלאי בן 15 - הלוא הוא יוזף יואכים, שמאז הקונצרט הזה היה לגדול כנרי המאה ה-19. סימן ההיכר של היצירה הזו הוא חמש נקישות על תוף הטימפני הגדול בפתיחתה, נקישות שחוזרות בהמשך היצירה שוב ושוב בוואריאציות תזמורתיות שונות.
היצירה הזו פשוטה לכאורה וקל למאזיניה להתחבר אליה (שוחט: "זה מתיישב עם תפיסתו החברתית ההומניסטית של בטהובן שביקש להיות מובן לכל"). אך מתחת לפשטות לכאורה הזו מסתתרת מורכבות רב-שכבתית. תפקיד הכינור, בוודאי בפתיחה, קשה מבחינה טכנית, ולכל אורך היצירה הוא צף מעל התזמורת וחוזר אליה, בוקע ממנה ומתמזג בה, שוב ושוב.
סטלה צ'ן היא כנרת אמריקנית, ממוצא סיני, בת 20 בלבד וכבר סולנית. היא ניגנה אמש את הקונצ'רטו המופלא הזה עם התזמורת הסימפונית של אוניברסיטת הרווארד. זו אחת התזמורות הותיקות ביותר בארצות הברית (הוקמה ב-1808) וכל נגניה הם סטודנטים הלומדים במגמת ביצוע בבית הספר למוסיקה של האוניברסיטה היוקרתית. בראש התזמורת מנצח קבוע: פדריקו קורטס. על-אף שמדובר בתזמורת שנגניה מתחלפים מדי כמה שנים – יש לה צליל ייחודי, אנרגטי מאוד ועם זאת ממושמע.
בולט בתזמורת מספרם הגדול יחסית של נגנים ממוצא סיני. כמו צ'ן הסולנית, שגדלה בפאלו אלטו שבקליפורניה, החלה לנגן בגיל 6 ובנעוריה למדה בקונסרבטוריון של סאן פרנציסקו. מגיל צעיר היא משתתפת כילדת פלא בפסטיבלים ובתחרויות, ובין השאר הייתה הכנרת הצעירה ביותר (בגיל 15) שהשתתפה אי-פעם בתחרות יהודי מנוחין הבינלאומית לכינור.
בגיל 17 היא עברה לניו יורק ללמוד בג'וליארד כתלמידתו של יצחק פרלמן שמעיד עליה: "היא לא רק מוסיקלית מאוד אלא בעלת חותם אמנותי ייחודי - וזה קשה למצוא בכל גיל שהוא, בוודאי בגילה". צ'ן אגב מנגנת גם בפסנתר ומצטיינת במתמטיקה ובמדעים, ואפילו השתתפה לפני שנים אחדות באולימפיאדת המדע לבני נוער.
צ'ן כנרת מעולה, ואין לי ספק שבשנים הבאות נגינתה תזדכך ותתחדד, ועוד נשמע עליה רבות. יש לה צליל חם, נגינתה חושנית ואנרגטית, ובוסרית במובן הטוב, הרענן, של המילה. את הפרק השני בקונצ'רטו היא ניגנה באופן מזהיר ממש, בטמפו איטי יחסית למקובל, עם פראזות ארוכות - פרשנות אישית ברורה שלה. הקהל אהב אותה בעליל והחזירה בתשואות לבמה שוב ושוב.
מאור ירח ליום סוער, ומסערה לאביב
סונטת "אור הירח" (מס' 14) של בטהובן נחשבת לאחת מיצירות המופת ברפרטואר הקלאסי. בתולדות הסונטות לפסנתר היא מציינת סוג של מהפכה במבנה החופשי, הכמו-פנטסטי שלה. אף היא, כמו הקונצ'רטו לכינור, "פשוטה" לכאורה במוטיבים המוסיקליים שלה.
אמש ניכר היטב ששוחט, ששימש הפעם בתפקיד הסולן, אינו אוהב את הפרשנות ה"אור ירחית" של הסונטה הזו. ובפרק הראשון, שהפסנתרנים נוהגים בדרך כלל לבצעו באופן קסום ונוגה, הוא ניגן דווקא בתקיפות מכניסטית. מי שמכיר ואוהב את הסונטה הזו בנוסח רומנטי, לא יאהב את מה ששוחט עולל לה. אבל לזכותו יאמר שפרשנותו אישית ובלתי מתחנפת לטעם הרווח. בפרק השלישי, הסוער והווירטואזי יחסית, שוחט הרגיש סוף-סוף בבית ונתן לעצמו להתמכר.
גם סונטת "הסערה" (מס' 17) היא סונטה מהפכנית, בעיקר בשל המעברים החדים וגודש האלמנטים הדרמטיים. מורכבותה ניכרת היטב בפרק השני. אגב, בטהובן חוזר ומשתמש כאן במוטיב הנקישות האהוב עליו (כמו בקונצ'רטו לכינור) - הפעם ארבע הלומות קצרות, כמעין רצ'טטיב שחוזר על עצמו. הסונטה הזו, כמו יצירות אחרות של בטהובן חוללו גם מהפכה במבנה הפיזי של הפסנתרים.
עד לתקופתו היו אלה כלים קלים יחסית עם טווח דינמיקה מוגבל. אך כדי לעמוד באקספרסיביות השופעת של היצירות לפסנתר של בטהובן החלו לבנות בווינה כלים גדולים יותר, עם מנעד צלילים רחב ויכולת שרידות בנגינה וירטואוזית וחזקה.
כשמדברים על "הסונטות של בטהובן" חושבים בדרך כלל על הסונטות שלו לפסנתר. אך האמת היא שהסונטות שלו לכינור ולצ'לו מופלאות בדרכן, וסונטת "האביב" לכינור ופסנתר (מס' 5) היא דוגמא מופתית לכך. מילת המפתח בקלסיציזם המוסיקלי היא שיווי משקל. הרומנטיקה לעומת זאת מקדמת דווקא את הא-סימטריה. ואם זהו אכן המדד, אזי בטהובן, לפחות ביצירות מסוג זה, הוא רומנטיקן ולא קלסיטציסט. הא-סימטריה בולטת בסונטה הזאת לכל אורכה, בוודאי כך בפרק השלישי העליז יחסית והרווי "מעידות" מוסיקליות (כמו הביט השונה שמדגיש כל אחד משני הכלים באחד הדיאלוגים המבריקים שביניהם).
אך על מרכיב בסיסי אחד של שיווי משקל בטהובן כן הקפיד בסונטה הזאת: זה שבין הכינור לפסנתר. הוא אפילו איזן את מספר הפעמים שכלי אחד פותח קטע והאחר משיב לו, ולהפך. לדאבוני שוחט, לא התגבר על יצרו הרע והוא דחף את תפקיד הפסנתר בכח, מאפיל לעיתים קרובות על הכינור החרישי, תוך שהוא משבש לגמרי את שיווי המשקל הנדרש בין שני הכלים. אך נניח לזה שכן הסיפור העיקרי בביצוע של סונטת "האביב" אמש היה פרשנותו של הכנר, חביב הקהל זה מכבר, האסטוני אנדראס מוסטונן.
מוסטונן ניגן את "האביב" כמו ששום כנר לא מנגן את היצירה הזאת. תשכחו מפרשנות קלסית או רומנטית, תשכחו מקסם או אפלוליות. מוסטונן מייצר מן גרסה עכשוויסטית, מלאת חיות וקופצנית. הוא מקצר את המשפטים ככל שהתווים מתירים לו, מכחיד כל רמז לסנטמנטילי ולנרגש. צריך להבין שלרשותם של כנרים יש שפע אמצעים לייצר בידול ולעצב גישה ייחודית.
אם תאזינו להקלטה של הנריק שרינג וארתור רובינשטיין מנגנים את סונטת "האביב", תשמעו בברור כיצד שרינג מושך משיכות קשת ארוכות במיוחד וכך נותן ליצירה אופי מהורהר, מתלטף. סופי אן מוטר משתמשת בברור ברובאטו (הארכת תו תוך גניבת יחידת זמן קטנה מהתו שבא אחריו) ועל-ידי כך מייצרת תחושה של מתח. יהודי מנוחין עובד על טמפו אחיד וקלאסי, ודיוויד אוייסטרך לא נמנע מויברטו. חלק מהפרשנויות הללו יישמעו אפוא שבריריות, חלקן חזקות. אחרות נשמעות שקופות, מקצתן אטומות.
מוסטונן נשמע בעיקר ערני מאוד, עולה ויורד בסולם האנרגיה, מזנק לפתע מתוך מאורה אל השמש ואץ חזרה לצל. רגע הוא מקפיד על finesse ומיד לאחריו הוא חורק ככנר צועני. האמת - פרשנות מוזרה קצת, לא אחידה במכוון, וללא ספק מקורית. מקסים - זה לא היה, מרתק - בהחלט כן.
מבטהובן לג'אז
הפינאלה של המרתון הזה חרג לגמרי מהעולם הקלאסי המכופתר. אל הבמה עולה ברנש עגלגל עם ז'קט תכלכל וטבעות נוצצות על ידו - הלוא הוא מיודענו ליאוניד פטשקה. כבר שמעתי את פטשקה בכמה וכמה הופעות. הוא פסנתרן מחונן, בעלת יכולת טכנית מזהירה ממש. אך הוא גם אקסטרווגנטי להחריד, שואו-מן אמיתי שמקדש את הוירטואוזיות כחזות הכל.
פטשקה (48), יליד באקו, הוא קרוב לוודאי פסנתרן הג'אז הטוב ביותר בישראל, ומן הבולטים בעולם בסגנונו הייחודי - הזוהר והראוותני. ברוסיה הוא כוכב ומוכר היטב, בארץ (הוא עלה לישראל לפני 23 שנים) פחות, אם-כי זמן קצר למדי אחרי בואו ארצה, כבר הפך לאושייה בולטת בשדה הג'ז המקומי. בין השאר הוא מארגן את הסופר ג'אז - פסטיבל הג'אז השנתי באשדוד, ומרתוני ג'אז בראשון לציון ורחובות. אם כי לא אחת הביע את אכזבתו מההתקבלות הצנועה מידי של הג'אז בעולם המוסיקה הישראלי, ובוודאי כך עבור נגן ממוצא רוסי.
האמת היא שיש המסתייגים מסגנונו המוחצן ומנטייתו הברורה למופעים שהם שואו קולח, מהיר מאוד ומזהיר טכנית. אבל זה כנראה בכלל לא מפריע לשוחט. להיפך,
השניים עובדים מצוין יחד ושיתפו פעולה בעבר, בין השאר בסדרת מפגשי קלאסי ופופ במודיעין, בקונצרטים עם הסימפונייט רעננה ובהופעה משותפת עם שלמה גרוניך.
האמת היא שלתת לפטשקה לאלתר על-בסיס הסונטות של בטהובן זו הברקה פסטיבלית משובחת. האיש נוגס נגיסה קטנה בבטהובן הקלאסי, לרגע אחד אתה מתפתה להאמין שלפניך פסנתרן קלאסי במיטבו, והופס הוא בבת אחת הופך את בטהובן על קרביו ומסתער על הפסנתר בשצף קצף ג'אזי מוטרף. ושוב מבליחה שורה בטהובנית כאן, או שתי תיבות בטהובניות שם - ומיד הן נעלמות באיזו ציטטה ג'אזית מוכרת ובאילתור מבית מדרשו של פטשקה - וכל אלו הופכים לחוליות בשרשרת אימפרוביזציה זוהרת.
הקהל - אחרי שהיה צפוד בכיסאותיו משך כמה שעות קלאסיות, התמסר לפטשקה לחלוטין, ינק את האנרגיה השוצפת שלו, והלך הביתה במצב רוח עולץ.
