"אקסטרים מייקאובר": דמעות מוכרות יותר מסקס

בואו נקרא ליצור בשמו האמיתי: ריאליטישו. הבסיס: משפחות שחיות ממש לא טוב בבית לא מתאים, מוזנח ורדוף טרגדיות. לפחות אחד מבני המשפחה צריך להיות קורבן של אסון או תאונה, מחלה קשה או פגע טבע. ברגע הכי לא צפוי בחייהם, כשהם נאנקים תחת עול היום יום, מופיעה פתאום פיה טובה בצורת אוטובוס עליו כתוב "אקסטרים מייקאובר" (ערוץ 10, רביעי, 22:00) - והחיים מתחילים להשתפר בהילוך מהיר מאד.

• באנו למייקאובר, הזענו באקסטרים: ביקור בסט הצילומים
  

כי בתוך שבעה ימים בדיוק, על פי הפורמט הנוקשה שהועתק במלואו, חייב צוות גדול של אדריכלים ובנאים, מעצבים וגננים, מומחי אינסטלציה ורצפים וטייחים ועמוס תמם - ליצור עבור האומללים האלה בית למופת. בעולם האמיתי, שום פיה כבר לא עובדת לבדה, ולכן הפלא הזה לא יקרה בלי חסות של חברת רהיטים מובילה, קבלנית בניין מקושרת (ענבל אור, שתפקידה בכוח הוא לדקלם קצת ולהיות ענבל אור), יצרני מטבחים עיליים וכדומה - שיתרמו כל מה שההפקה תגיד.  

צוות שלם. כי פיה לא יכולה לעבוד לבד(צילום: נעה גרייבסקי)

בדרך נתרגש כמה וכמה פעמים: מהריסות ופינוי פסולת, מחלומו של המעצב עבור לקוחותיו האומללים, מן החופשה שההפקה סידרה להם, ממעשה היצירה הקורם עור וגידים, מנכונותה של הקהילה לסייע כשהיא לבושה בחולצות התוכנית. ולבסוף, אוטובוס גדול יסתיר את הבית החדש מפני צופי הטלוויזיה, מאות אנשים יתקהלו לספירה לאחור ואז, או אז, הפלא ייחשף.

חצי חבילת טישו מאוחר יותר, הצופה אמור להיחנק מדמעות כשהוא רואה את בני המשפחה נחנקים מדמעות ואסירי תודה עד כדי כך שהם יהיו מוכנים ללחך את כפות רגליו של עמוס תמם. המצלמה תתמקד במבטיהם המתנשאים ובעיניים הקרועות לרווחה למראה החדש, המבהיק, הצבוע והמשופץ בעיניים דומעות וכלות על רקע הקרדיטים, שיאל הצופה את עצמו אם הוא עצמו לא היה רוצה שיבואו אליו ככה, עם אוטובוס וספות מעודכנות, אבל מצד שני - כיוון שבאים רק לאנשים שבאמת סובלים נורא, אולי עדיף שלא יבואו, ומחר ניסע לאיקאה.

המצלמה תתמקד בעיניים הקרועות לרווחה(צילום: נעה גרייבסקי)

והנה הדילמה, והיא עולה בחריפות למראה משפחת כהן. לחיים כהן יש מסעדה, אבל לא כמו של הבשלן המאמי הלאומי אלא קטנה ומשפחתית כזאת, בפרדס-חנה-כרכור, ובה מוזמנים גם דלפוני כל העולם לאכול. חיים איבד את כל משפחתו הקרובה בתאונת דרכים איומה ויצא ממנה מלא כוויות, וכשתם השיקום הפיזי נותרה הטראומה הנפשית, והיא משותפת לקרן רעייתו, שניהם לא מצליחים להתמודד עם הררי הבלגן שנותר בחייהם ובביתם, עם העובש וההזנחה והג'אנק וחוסר התקווה. יש גם שני ילדים שהיו שמחים לכל שינוי בחייהם, והם יקבלו בתום התוכנית חדרים מעוצבי לתפארת ושכל הכיתה תקנא.

אפשר לא לבכות? באופן אישי אני לא יכולה. כבוגרת המון פרקים של המקור האמריקאי כבר בכיתי למראה גורלות רחוקים וזרים: שריפה שכילתה בית עץ, אב יחידני שרעייתו מתה מסרטן והשאירה אותו עם שלושה קטנטנים ובלי קורת גג ראויה, ילד נכה ועוד אחד ועוד אחד. הכי חזק זה ילדים חולים ונכים. מי שלא בוכה, אין לו לב.

לא מצליחים להתמודד עם הררי הבלאגן בבית(צילום: נעה גרייבסקי)

ומי שבוכה, האם מתוך פרץ הרגש הוא יכול לשים לב לנצלנות העצומה שכרוכה בהפקה של המייקאובר וגם בצפייה בתוכנית? נתחיל דווקא בניצול של הצופה: לוחצים לו בכוונה על בלוטות הדמע וטוב הלב כדי ליצור מצע רגשי נכון לפרסומות. דמעות מוכרות יותר מסקס.

גורמים לו להאמין שכל זה נעשה מתוך נדיבות ואהבת אנוש גרידא, אבל אין דבר כזה בערוצים מסחריים. הכל קומבינות שנועדו להעשיר את הערוץ מדמעותיכם, ואלה שוות זהב. ניצול של המשפחות? פחות מטריד, כי המשפחות עושות עסקה משתלמת: אסונן נחשף לאור השמש, והאור מחטא ומבריא. וגם יש להן בית חדש. מה רע?

אוטובוס מלא תקוות. חכו חכו לפרק הבא(צילום: נעה גרייבסקי)

וכך משפחת כהן תקבל את ביתה אחרי שמכוניתה - חיפושית עתיקה ומתפוררת, גרוטה בגינה המוזנחת - שופצה והיתה דנדשה לגמרי וגם נוסעת. זה נראה לכם מרגש? חכו חכו מה מצפה בפרק הבא.

כי הרי בחרו כאן להשאיר אתכם כשחצי תאוותכם בידכם ובלי קתרזיס ראוי בתום עשרות דקות של דמע ועשרות פרסומות לחפצים שאתם לא צריכים. בגרסה האמריקנית, הבית יעמוד על תילו תוך שבוע וחמישים דקות לתוכנית. אצלנו התחכמו, השאירו את הצופים מייבביים ומתחננים לעוד - וחילקו את כל

הטוב הזה לשני פרקים. החלטה אומללה שמעידה על זלזול תהומי בצופה ובים הדמעות שלו וגם על נסיון למקסם אותן ולהפכן לאוקיינוס.

וחוץ מזה הכל בסדר, כלומר, מגויר ומועתק כמעט אחד לאחד מן המקור, כולל הצורך בבלונדינית אחת בלב כל הגברים המסוקים הבונים בית. אצלנו הוא כמובן לא נבנה מן היסוד , אלא עובר רמונט רציני, אבל מי מתעניין בפרטים הקטנים כשיש טרגדיה גדולה ואוטובוס גדול, ותקוות גדולות נורא?

עמוס תמם הוא מנחה מצוין לדבר כזה. אמפתי ורהוט, נינוח מול מצלמה ומתרגש באמת, הוא עוד יהפוך לחלומם של בעלי כל הבתים הישנים והמתקלפים והעבשים. בחלומים, ירצו שאראלה ממפעל הפיס תתקשר. או שעמוס. מה שיבוא קודם. ועד אז, לא נפסיק לבכות. רגע, איקאה פתוח בשבת?