"אישה מרוקאית אחת": פרק מספר

השנה היא 1951. שנה בה חייהם של מרבית יהודי מרוקו עומדים להשתנות ללא היכר. תמר בן זקן, נערה בת 16 מהעיר פס, נאבקת באותה עת להיאחז בחלומות שאינם מתאימים לזמנה. מותה של אמה הוא אות ראשון לשינוי העומד להתחולל בחייה, ולרצונה העז לנפץ מוסכמות.

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

העלייה הגדולה ממרוקו לארץ, מביאה את תמר ומשפחתה, באישון לילה, לפיסת אדמה שוממה בצפון הנגב, והופכת אותה לשותפה מלאה להקמת העיירה קריית גת.

"אישה מרוקאית אחת". ספרה של ימית ארמבריסטר(עטיפת הספר)

מחברת הספר ימית ארמבריסטר (בן לולו) ילידת קריית גת, שסבתה וסבה היו מראשוני העיר ומקימיה, חיה בארצות הברית. לה תואר ראשון בקרימינולוגיה ותואר שני במנהל עסקים. נשואה ואם לשלוש. זהו ספרה הראשון. בואו לקרוא פרק ממנו:

הזכות לאריכות ימים נקנית בייסורי לב שבור

השעה הייתה כנראה מאוחרת למדי אם קולו המתנגן של המואזין כבר קרא לקהל המאמינים לתפילת היום האחרונה. מבעד לחלון המקושת של הסלון הצלחתי לראות רק את קצה הצריח של המסגד, אבל קולו העמוק של המואזין הקורא את האד'אן, הקריאה לתפילה, הסיח לרגע קצרצר את דעתי מדאגותי. לפעמים, כשאימא הייתה שקועה בטיפול בסימה הקטנה, הייתי עולה לגג כדי לראות טוב יותר את מסגד קאוראוין, שבעיני רבים נחשב ליפה בעולם. לוּ רק יכולתי להציץ פנימה, לראות את המקום שממנו בוקע הקול הערב! אבל למי שאיננו מוסלמי אסור להיכנס למסגד. ובלאו הכי לא יכולתי לבייש את אימא ואת אבא עד כדי כך. "אנחנו לא דתיים, אבל גם לא חילונים, או, השם ישמור, מוסלמים," אמרה אימא כשתפסה אותי פעם חוזרת על קריאת המואזין. יותר לא עשיתי זאת לעולם.

רק חדל המואזין מקריאתו, ועמודי התאורה האפורים התעוררו בחוץ לחיים והפיצו אור עמום. ברחוב שררה אפלולית. פניתי מהחלון להביט באימא, וכאב עמוק, כזה שמעולם לא חשתי, צבט את לבי. הרגשתי את עצמי קטנה ואבודה. כתפיה של אימא נעו קלות מתחת לשמיכות.

מתי הם כבר יבואו? שעות עברו מאז שלחתי את עזיזה להזעיק עזרה, אבל אף אחד לא הגיע עדיין. לאוזני הגיעו הדי קולות מדלתות השכנים ולרגע חשבתי שאלה המשרתים שחזרו לטפל באימא, אבל לא. עדיין חיכיתי. שילבתי את זרועותי על חזי. השקט שלא בישר טובות הפחיד אותי. מה אני יכולה לעשות? מעולם לא התעניינתי בחוכמת הרפואה, בעשבי מרפא, או בשיקויים נגד מחלות וכאבים שסבתא רקחה. ראיתי איך אימא הולכת ונחלשת מיום ליום, אבל לא ידעתי אפילו ממה היא סובלת. אימא הרגיעה אותי כל הזמן, אמרה שהכול בסדר. "את מאבדת את החוש השישי שלך, תמר ל'עזיזה," אמרה. "נכון שאני מתעייפת יותר בקלות, אבל אחרי הכול אני בת שלושים ושש." היא נאנחה והסבה את פניה. "את מוכרחה להפסיק לדאוג."

אימא לא אמרה לי את האמת; אחרת לא היה מצבה מידרדר במהירות כזאת.

הסתכלתי בפניה השלווים ורגש אשמה הציף אותי. החיים בגיל שש-עשרה נראו מפתים ומאתגרים. רק עכשיו הבטיח לי אבא שאוכל ללמוד כל מקצוע שאבחר בו. חברותי הטובות ביותר לא ימשיכו בלימודים, אף לא אחת מהן, ובגיל שמונה-עשרה הן יינשאו לגברים שאבותיהן יבחרו למענן. הן יוכלו כמובן לסרב, אחרי הכול, אנחנו חיים בתקופה מודרנית, אבל בסופו של דבר הן ייאלצו להסכים לשידוך כזה או אחר. אבא היה שונה, וידעתי עד כמה אני בת מזל. גם אני הייתי שונה. אני אכבוש את העולם, חשבתי. אנשים יזכרו את שמי.

למורת רוחם של אימא ושל שותפיו למסחר, נהג אבא לקחת אותי מדי פעם למסעותיו העסקיים. לא היה זה נוהג מקובל, בפרט לא לגבי בנות. רבים אמנם חשבו אותי בטעות לבן, ובכל זאת, לעתים קרובות מדי, שמעתי את שותפיו של אבא אומרים שאסור לערב ילדים בעניינים השייכים למבוגרים; בייחוד, השם ישמור, ילדות. אבל איש מהם לא היה אמיץ דיו, ולא ניסה לומר זאת לאבא. הרי הוא היה בעל הממון.

שמעון בן זקן, אבא, היה איש עסקים עשיר וממולח. הוא המשיך את דרכו של סבא, וסחר בכל סוגי האגוזים והגרעינים שאפשר רק להעלות על הדעת: אגוזי לוז ואגוזי מלך, בוטנים מלוחים וקלויים, בוטנים קלופים, ובוטנים מצופים. הוא הציע ללקוחותיו גם מבחר עשיר של גרעינים – גרעיני דלעת לבנים, גרעיני אבטיח, וגרעיני חמניות קלויים. כשסבא פפה הזדקן, ואבא החליף אותו, הוא קיבל לידיו עסק משגשג. אבא ניהל אותו בסאפי, עיר הנמל הסמוכה. לשם ייבא את סחורותיו, ושם מכר אותן על פני העיר כולה. לאחר שביסס את מעמדו כסוחר אגוזים וגרעינים בלעדי בסאפי, הרחיב אבא את עסקיו לערים סמוכות. אכן, היה זה עסק מצליח.

אבא נעדר רוב הזמן מהבית לרגל עסקיו, ואני חשתי כאילו בגדתי באימא. הייתי שקועה בחיי ובחלומותי עד כדי כך, שלא הבחנתי עד כמה הדרדר מצבה. נערות אחרות בנות גילי בילו רוב זמנן בבית, קיפלו כביסה, עזרו בהכנת ארוחת הערב, או רחצו את אחיהן ואחיותיהן. גם אני שמעתי בקול אימא, אבל בביתנו היו המשרתים יעילים, ועד שחזרתי מבית הספר כבר לא נשאר לי הרבה מה לעשות, חוץ מאשר לשחק עם אחותי, התינוקת החדשה במשפחה,

ולעזור לאחי הצעירים בהכנת שיעורי בית. "לַמדי אותם היטב," דרשה אימא. "יום אחד, כשהם יגדלו, הם יצטרכו להיות המפרנסים העיקריים של משפחה משלהם," אמרה. ואולם אימא לא הבינה מעולם למה אני צריכה להיות התלמידה המצטיינת בכיתה. "לא צריך יותר מדי שכל בשביל לגדל ילדים וללמוד לתפור," אמרה. אלא שאני מעולם לא תכננתי לתפור או לסרוג כמוה.

אצבע צוננת חלפה לאורך חוליות שדרתי. בחוץ התבהרו אורות הפנסים העמומים, אבל בבית היה הכול שחור. ניגשתי לאח וניסיתי ללבות את הגחלים, להבעיר אש בעצי ההסקה. איפה המשרתים? שעות עברו מאז הלכה עזיזה להביא את רופא המשפחה; מאז הלך עבדול למצוא את אבא. אבל איפה הטבחית החדשה, למען השם?

הרמתי בול עץ כבד והנחתי אותו בתוך האח. פעמים רבות ראיתי איך אבא ועבדול הבעירו אש באח. עד שיגיע הרופא, החלטתי, עלי לחמם את הבית למען אימא. בתוך דקות ראיתי את הלהבות עולות ומתלהטות. ניגשתי לאימא והרכנתי את ראשי להאזין לנשימותיה. בחצי השעה האחרונה היא שכבה ללא תנועה. נגעתי במצחה – נחרדתי. היא הייתה קרה. משכתי את השמיכות, הידקתי אותן תחתיה, עטפתי אותה כאילו הייתה תינוקת.

"אישה מרוקאית אחת", מאת ימית ארמבריסטר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. מאנגלית: רחל אהרוני. 223 עמ'.