הספורט הלאומי: די לפסטיבל "הרב עובדיה אמר"
אנחנו מאוד אוהבים להזדעזע מהרב עובדיה. אפשר להגיד בבטחה שזה הפך לספורט הלאומי. אלא שהגיע הזמן לדלג על "פסטיבל הרב עובדיה" החצי שנתי. אני מעדיפה את הכנות שלו, על פני תבשילים פוליטיים הנרקחים מאחורי גבו של הציבור
זו קריאה אחרונה בהחלט להיכנס לפרופורציות, ולהפסיק עם פסטיבל "הרב עובדיה אמר". תכלס, זה פשוט נמאס. הגל הנדהם והמעושה המתרגש עלינו בכל פעם שמנהיגה הרוחני של ש"ס מתבטא בחריפות, היה אמור כבר לדעוך מתישהו. הטמפרמנט המוכר של הרב, בשילוב העובדה שחלפו כבר כמה שנים מאז חצה את סף התשעים, אמורים היו להעניק לו נקודת זיכוי בבית דין השדה של הפוליטקלי-קורקט, במיוחד כמי שאת רוב חייו לא העביר במועדון "תעליב, אבל מנומס" של העידן הנוכחי.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
על מה יצא הקצף?
גם חבר "הליכוד" שאיים לצנזר את דרשותיו של הרב, יכול בהחלט להירגע. כשחצי מדינה צופה ב"אח הגדול" או במדמנת ריאליטי אחרת, זה מגוחך למדי להתקומם נגד הישירות הבוטה של איש קשיש. אז תודה, אנחנו כבר ילדים גדולים ושמענו הכל, גם את הרב.
תודו, אנחנו מאוד אוהבים להזדעזע מהרב
מתישהו במהלך עשרות השנים שבהן הרב עובדיה יוסף מעביר את שיעורו השבועי, ומעיר את הערותיו
הצבעוניות (לא מצאתי מילה אחרת עבורן) - אפשר היה כבר להירגע. גם אחרי עוד איזה "עיזה", ו"הם לא מורים הם חמורים" (80% מהתלמידים היו חותמים לכם על זה). מקסימום אפשר לחייך לתוך הקפה, או להפטיר לעבר הילד איזה "תצא בחוץ!" עוין.
אלא שאנחנו מאוד-מאוד אוהבים להזדעזע מהרב עובדיה. אפשר להגיד בבטחה שזה הפך לסוג של ספורט לאומי. העובדה שיש דמות רבנית שכולם, עד אחרון הערסים, יכולים לצקצק מולה בהתחסדות - היא יקרת ערך ומציאות. גם עבור חובבי חופש הביטוי, שבסיוע הרב מתרגלים משפטים חלודים כמו "זה לא יפה לדבר ככה" בעגה של דודות פולניות.
איכשהו, ההתבטאויות של הרב עובדיה עוזרות לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו, תוך שאנחנו מסננים מטר קללות לעבר כל מי שחותך אותנו ברמזור. ואם נהיה כנים, באופן כללי אנחנו אוהבים לחפש אישי ציבור שסוטים מהתקן, בצחקוק חריג, במעידות לשון או בסטטוס ותמונה "לא מכובדים" בפייסבוק. מקריבים קורבן מעושה, לטובת איזו תקינות שכולם מחויבים ליישר איתה קו, על אף שלא ברור עד הסוף למה, ועל מה?
כנות היא לא דבר רע הכרח
כולנו שכחנו כבר את "נפולת של נמושות" (יצחק רבין), "דוד המלך היה פייגל'ה לא קטן" או "עכשיו תוכל לכוון יותר טוב" לחייל פצוע עם עין אחת (עזר ויצמן במיטבו, למי שלא זוכר). ואפשר גם ללכת יותר רחוק ולהיזכר ב"עוד 30 שנה יהיו חרדים רק במוזיאונים", או "מעשה טרור של כמה תימנים" (דוד בן גוריון).
גם אחרי ההתבטאויות האלו הצלחנו להישאר בחיים, לזהות מורכבויות ואפילו לא לגרוע מכבודם או תרומתם של אותם אישים למדינה. בקיצור, לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות. ומכיוון שכולנו ילדים גדולים, בוגרי שערוריות ושערוריות-בכאילו, באמת הגיע הזמן לדלג על "פסטיבל הרב עובדיה" החצי שנתי. אפשר לוותר גם על ראיונות ההבהרה של הבוקר שאחרי עם ח"כים מש"ס שמתפתלים בשידור חי.
אחרי שניקח את הדברים בפרופורציות הראויות להם, נוכל לשאול את עצמנו כיצד מדינה על סף איום קיומי, מוצאת זמן לעסוק בבחירות לתפקיד ייצוגי, שהוא בעיקרו טפל וחסר משמעות? איך ולמה הגיעו רבנים סרוגים אל הרב עובדיה, לכלכו על הרב סתיו והובילו (ביודעין) אל ההשתלחות של מוצאי שבת? ושאלת השאלות: מי בש"ס רצה את המשבר הדיפלומטי הנוכחי ומאילו סיבות?
עבורי, עדיפה עשרות מונים הכנות (ויש שיגידו המוגזמת) של הרב עובדיה, על פני תבשילים פוליטיים סרוחים הנרקחים במחשכים מאחורי גבו של הציבור ועל חשבונו. מרענן לשמוע איש ציבור אחד שמניח את דעתו על השולחן. בסופו של יום, במציאות הישראלית הנוכחית - כנות ללא כחל וסרק איננה בהכרח דבר רע.
לפנייה לכתב/ת 
