"ההחלטה" / על משחק מספר 5 בגמר ה-NBA
כולם הוציאו לפרישה את מאנו ג'ינובילי, אבל הארגנטיני החזיר במשחק חייו. והכל בזכות גרג פופוביץ' – המאמן שממתג את עצמו אולי כגדול בהיסטוריה. ולמה הפעם לא צריך לבוא בטענות ללברון ג'יימס? שרון דוידוביץ' על ניצחון הספרס ועל מי שעשוי להיות ה-MVP ההזוי והמפתיע בתולדות סדרות הגמר
אנחנו לא תמיד יודעים על מי לשים תווית של "שחקן גדול בהיסטוריה של הכדורסל". לפעמים התקשורת מספרת לנו, לפעמים הטבעות מסבירות לנו, או המספרים שבדף הסטטיסטיקה.
עוד ב-ynet ספורט:
- קבלת פנים סוערת לגיא לוזון בבלגיה
- ואלירן עטר מתקרב לריימס הצרפתית
- סן אנטוניו רחוקה ניצחון מאליפות
- ספרד ניצחה את אורגוואי, שער מצמק ענק לסוארס
- שער עצמי כזה עוד לא ראיתם. צפו
אבל יש רגעים מסוימים, משחקים בודדים, בהם אתה יודע שתזכור ולעולם לא תשכח, כשתגיד לעצמך יום אחד – "השחקן הזה הוא שחקן ענק". זה בדיוק מה שקרה לפנות בוקר (א') עם מאנו ג'ינובילי שקלע 24 נק', חילק 10 אס' והוביל את סן אנטוניו ספרס ל-104:114 על מיאמי היט, מרחק ניצחון אחד בלבד מאליפות.
אבל אלה לא רק המספרים שרשם, אלא ניהול המשחק הגאוני כשהכדור היה בידיים שלו.
כל מסירה הייתה בזמן הנכון, כל חדירה זיהתה את הפרצה הרגעית בהגנה של היריבה, כל סל הטריף באנרגיות אדירות את האולם. לזה קוראים להט. ולזה קוראים "הופעה של שחקן גדול בהיסטוריה של הכדורסל".
ה-MVP של הסדרה - טייק 1
וכמו הרבה דברים טובים בסדרה הזו, המהלך הגאוני הזה שייך קודם כל לגרג פופוביץ'. כולם רמסו, שחטו והוציאו לפרישה את ג'ינובילי שבארבעת המשחקים הראשונים עמד על 30 נק' בלבד במצטבר ב-14 מ-44 ועם מדד -/+ של מינוס של 36. אז מה עשה אחד מארבעת המאמנים הגדולים אי פעם? שם פס על כולם והאמין בשחקן שלו.
פופוביץ' הציב את מאנו בחמישייה לראשונה העונה, וראה איך
הארגנטיני נכנס לעניינים כשהיה למעשה אחראי על 13 מ-15 הנקודות הראשונות של הספרס. זה היה מהלך של אומץ, כזה שאמר כי לסן אנטוניו ממילא אין מה להפסיד. או שמאנו יהיה רע ויחזור לספסל, או שאו ייתן את משחק חייו. אז הוא נתן את משחק חייו.
אבל מעבר ל-"הימור" נטו, פופוביץ' גם היה צריך על המגרש מישהו שיקל על העומס של טוני פארקר, שהגיע פצוע למשחק. בכמעט חצי מההתקפות ג'ינובילי היה זה שריכז והשאיר את פארקר רענן ל-10 מ-14 מהשדה ו-26 נק' בכמה חדירות אדירות.
אבל שם לא נגמרת הגאונות הפופוביצ'ית, שגם נתן במהלך המשחק כמה נאומים שייכנסו לפנתיאון. הוא ראה איך לברון ג'יימס כבר לומד להסתדר עם קוואי לאונרד ולוקח אותו לצבע. אז הוא שם עליו את בוריס דיאו, הסנטר/פורוורד הצרפתי שמועלם לא נודע כשחקן הגנה גדול.
דיאו נענה לאתגר והצליח לעצור את ג'יימס על 1 מ-8 מהשדה כשהוא על המגרש, לעומת 7 מ-14 מול כל שחקן אחר ששמר עליו. ובכלל, דווקא הפעם לא בטוח שצריך לבוא בטענות ללברון שסיים עם 25 נק', 8 אס' ו-6 ריב'. הוא עשה את כל הדברים שלא ביצע במשחקים הראשונים.
הוא זרק מספיק (22), סחט עבירות מספיק (7 מ-9 מהקו), ואפילו זרק ברבעים האחרונים מספיק (11 זריקות), אבל הוא לא קלע מספיק (2 מ-11 בחצי השני). אפשר לתהות מדוע דווקא בריצה הגדולה של הספרס בסוף הרבע השלישי ותחילת הרביעי לברון השתתק ונחבא אל הכלים, אבל אז זה פשוט לקחת את הקרדיט מההגנה הגדולה של סן אנטוניו. והגאונות של פופ.
ה-MVP של הסדרה - טייק 2
זה היה ללא ספק המשחק הכי טוב בסדרה. הקצב פנטסטי, האחוזים גבוהים (60 אחוז מהשדה לסן אנטוניו, 43 למיאמי) והכי חשוב – סוף-סוף משחק בו כל הכוכבים הופיעו ובו ה-"ביג 3" בכל קבוצה התמודדו ראש בראש עם ה-"ביג 3" השני.
אבל הסדרה הזו עשויה, או עלולה (תלוי איך אתם מסתכלים על זה) להיכנס להיסטוריה של הסדרות הגדולות ביותר בגלל סיבה אחרת. קוראים לה דני גרין.
שחקן ליגת הפיתוח שכבר נחתך בעבר 3(!) פעמים על ידי פופוביץ', מייצב את עצמו כ-MVP של הסדרה עם ממוצע הנקודות הכי גבוה בשורות סן אנטוניו עם 18 למשחק (24 הלילה), 4
ריב' ובעיקר – שיא כל הזמנים בסדרת גמר עם 25 שלשות.
ועכשיו חשבו על המשפט הזה טוב-טוב: אחרי שחקנים כמו ביל ראסל, לארי בירד, מג'יק ג'ונסון, מייקל ג'ורדן, לברון ג'יימס – דני גרין הוא ה-MVP של גמר ה-NBA. רגע השיא בו מוכתרים שחקנים לאגדות. כנראה המשפט הכי הזוי שהייתם מדמיינים אי פעם. אבל זה עוד עשוי לקרות ולהפוך את הבחירה מספר 46 של דראפט 2009 (אותו דראפט בו כספי נבחר 23), לשחקן האלמוני ביותר שהחזיק בתואר.
וזה עשוי להיות התואר שיסביר בדיוק את גדולתה של סן אנטוניו בדברי הימים. יסביר מדוע היא זכתה באליפות.
לתגובות ומעקב בעמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ'
sDavidovitch@
