לאן הולך הזמן שלנו, כשהוא הולך לאיבוד?
מכשירים חשמליים מבשלים עבורנו אוכל, מחשבים חוסכים לנו זמן יקר בפעולות ארוכות מאוד ופיתוחים טכנולוגיים נמצאים בכל פינה במטרה להפוך את החיים שלנו לקלים יותר. אך לאן נעלם הזמן שהטכנולוגיה שיחררה עבורנו? מדוע במקום להיות חופשיים יותר - אנחנו מרגישים יותר כבולים, יותר עמוסים ויותר לחוצים מאי-פעם?
נדמה שמאז ומתמיד אומרים לנו שהטכנולוגיה הופכת את חיינו לקלים יותר, שפעולות שפעם דרשו מאמצים רבים וגזלו הרבה זמן, נעשות היום בלחיצת כפתור פשוטה. שבעבר אפילו פעולות שנראות לנו היום פשוטות ואלמנטריות, היו מורכבות ומסובכות. שאנחנו חוסכים זמן, הרבה זמן, שפעם הלך לאיבוד על פעולות ידניות מתישות, כמו לעשות כביסה או לחכות המון זמן עד שהאוכל יואיל בטובו להתחמם.
ביצה גלובלית וטכנולוגית
מבחינה טכנית, זה נכון. האנושות שחררה את עצמה מאינספור מטלות סיזיפיות וקיצרה באופן לא נתפס כמעט את משכי הזמן שפעולות מסוימות דורשות. טכנולוגיות חדשות יותר ופחות, תחילה מכניות ומאוחר יותר גם דיגיטליות, הפכו את החיים שלנו להרבה יותר זריזים וקלילים. שבבים מפקחים כיום על תהליכים מסובכים, מנועים מכבסים עבורנו את הבגדים, מחשבים מאפשרים לנו לשלוח אינפורמציה ולהיות בקשר עם אנשים בצורה חסרת תקדים, שהפכה את העולם כולו לכפר גלובלי אחד גדול, יש יאמרו אפילו ביצה גלובלית.השינויים הטכנולוגיים המבריקים האלו, צפויים היו לשחרר לאדם הממוצע המון שעות ביממה. הם קיצרו תהליכים וחסכו המון עבודה, ולכן כולנו צריכים להרגיש שיש לנו הרבה יותר זמן פנוי, לדברים שבאמת חשובים. מבחינה לוגית, אמורות היו להיות לנו יותר מדי שעות פנויות וחופשיות, בהן נוכל ליהנות מתחביבים, להדק את הקשרים המשפחתיים, לפתח את העצמי שלנו.
עניין של זמן
אבל במציאות, קרה בדיוק הדבר ההפוך: אם יש משהו שמאפיין את התרבות האנושית המודרנית, הרי שזה עומס המשימות ביחס למעט מאוד זמן פנוי. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה שמעתם מישהו סביבכם מתלונן על כך שיש לו יותר מדי זמן פנוי, או יותר מדי חופש? ההיפך הוא הנכון: כולנו עסוקים יותר, עמוסים בעבודה, כורעים תחת נטל המשימות שרק הולכות ומתרבות, ורק בקושי מצליחים לחלץ לעצמנו זמן אישי ופרטי.
איך זה קרה? אילו פעולות חדשות או ישנות גוזלות את הזמן שהטכנולוגיה שיחררה עבורנו? מדוע במקום להיות חופשיים יותר - אנחנו מרגישים יותר כבולים, יותר עמוסים ויותר לחוצים מאי-פעם?
מבחינה מתמטית אין היגיון רב בתחושות שלנו. טכנית, השתחרר לנו זמן. השאלה היא, אילו פעולות חדשות נכנסו לנו לקופסה השחורה, ומעסיקות אותנו מבלי שנשים בכלל לב אליהן. במילים אחרות: כמה משאבים (זמן, אנרגיות, כסף) אנחנו מבזבזים על טכנולוגיות שאמורות לחסוך לנו את אותם משאבים בדיוק. אם נבדוק את דפוסי החיים שלנו נגלה עד מהרה שאנחנו משקיעים המון זמן באינטראקציות אדם-מכונה, או אינטראקציות בין-אישיות המתווכות באמצעות פלטפורמות טכנולוגיות.
התיווך הזה גוזל מאיתנו הרבה מאוד משאבים, כשאת החלל הפנוי שנותר תופסים שני סוגי משימות שהצטרפו למנעד המטלות האנושי: משימות "תחזוקה" ו"קישוריות". משימות "תחזוקה" הן כל הפעולות שדרושות לנו כדי "לחסוך" באמצעות הטכנולוגיה: קלקול במחשב, הגדרות תצורה בסמארטפון, אפילו הורדה ובדיקה של אפליקציות. כל הדברים האלו לוקחים זמן, והרבה ממנו.
אבל זה כלום, לעומת המשאבים שדורשות משימות ה"קישוריות", הנגזרות מעובדת היותנו מחוברים, כמעט כל הזמן, לכמה מישורים בו-זמניים. החלוקה בין שעות עבודה לחיים פרטיים, למשל, קרסה כמעט לגמרי, וכיום יותר ויותר אנשים מדווחים על שעות רבות שהם מבלים מדי שבוע בבדיקת מיילים, מענה לטלפונים בשעות שזולגות משעות העבודה הרגילות, טשטוש גבולות אינטנסיבי בין חיים לעבודה, ועוד.
דפוסים חברתיים מזיקים וזוללי-משאבים
באופן פרדוקסלי, דווקא מה-MIT, אחד מהמוסדות הטכנולוגיים פורצי הדרך בעולם, נשמעות הביקורות הקשות ביותר על הקידמה הטכנולוגית והשפעותיה עלינו. זאת, בדמותה של שרי טרקל, שהיא כיום אחת הדוברות הבולטות והמוערכות בתחום תרבות טכנולוגית, ומבקרת חריפה של חלק מהפיתוחים הטכנולוגיים העכשוויים, והשפעתם המזיקה על דפוסי החיים שלנו.
טרקל התפרסמה בעיקר בזכות מחקריה שבדקו דפוסים של הגדרה עצמית ואובדן זהות בקרב משתמשים בפלטפורמות של משחקי תפקידים, אך בהמשך הקריירה האקדמית שלה חקרה היבטים חדשים של עידן הקישוריות ופרסמה את ספרה "לבד ביחד", המציג תחזית קודרת לפיה בני-האדם המודרניים מפתחים ציפיות הולכות וגדלות בטכנולוגיה, במקביל לאובדן אמון בבני-אדם.
טרקל גילתה במחקריה כי יותר ויותר אנשים מרגישים טוב יותר כשהם אונליין, מאחורי זהות "משודרגת" של עצמם, וכשהם נעזרים בתיווך טכנולוגי, כמו רשתות חברתיות או משחקים מחליפי-מציאות. היא מצאה שהנקודה הרגישה שבה נפגשות סוגיות פסיכולוגיות, סוציולוגיות וטכנולוגיות, גורמת לשחיקה באמון שלנו בבני-אדם, ולצורך הולך וגובר בטכנולוגיה ככלי-מסייע לקשרים חברתיים. עוד היא מצאה כי החיים שאנשים מנהלים ברשות החברתיות, למשל, משפיעים באופן מרחיק לכת על חיי היומיום שלהם, ועל קשרים שהם מקיימים במציאות האמיתית. בחלק מהמקרים, הפרסונה המדומיינת משתלטת על האני האמיתי, ובהדרגה מחליפה אותו בתהליך ששוחק את הזהות האותנטית ומעלים אותה לגמרי.
מחקריה של טרקל, וחוקרים אחרים בתחום, מציעים מספר תשובות לשאלה לאן הולך הזמן שלנו, כשהוא הולך לאיבוד. בחינה מעמיקה של השאלה "מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו", נגלה כי השיפורים הטכנולוגיים מסייעים לנו להפוך לעובדים טובים יותר, ומשיגים תוצאות טובות יותר בעיקר לאנשים העשירים המנהלים את חברות הענק, ומניעים את גלגלי הכלכלה הגלובלית באמצעות חדירה לזמן היקר שהוקצה - בעבר הלא-רחוק - לחיים פרטיים. חוקרים המצדדים בעמדה זו יציגו דפוסים פולשניים של תרבות צריכה ותעסוקה, המשתלטת על חייו של הפרט, במה שבא לידי ביטוי בימי עבודה שהולכים ומתארכים, וגלישה של משימות מהעבודה אל חיי הפרט דרך מיילים, שיחות טלפון, וכו'. בעידן הנוכחי קל לקחת את העבודה הביתה, לפעמים אפילו בלי לשים לב שאנו עושים זאת.
תשובה אחרת מציעה הפרדיגמה הפסיכולוגית, שמתאפיינת במספר כיווני מחשבה בהקשר של זליגת זמן ואיבוד גבולות העצמי בעידן המודרני המתוקשב. בראש ובראשונה מדברים מחקרים הולכים ומתרבים על דפוסי התמכרות לחיים וירטואליים (דוגמת התמכרות לאינטרנט או למשחקים), כמו גם על עלייה בדפוסי הימנעות-חברתית הזוכים לחיזוק ועידוד בזכות טכנולוגיות קישוריות. רוב החוקרים נמנעים מלהאשים את הטכנולוגיה, כמובן, אבל הם בהחלט מוכיחים איך היא מאפשרת לאנשים להימנע ממגע חברתי, ומעלה את הסיכוי לחרדה חברתית באחוזים רבים ביותר, עד כדי כך שיש מחקרים המבקשים לראות באינטרנט "חומר ממכר".
פרדוקס הזמן האבוד ע"ש אאוטלוק
החוקר פירז סטיל, מחבר הספר "דחיינות", טוען שאחת הסיבות לכך שאנשים נוטים לדחות משימות היא חדירה של "רעשים" אל תוך מרחב העבודה/חיים. בכך סטיל מרחיב את המושג "זמן" ל"זמן ריכוז" או "זמן קשב", קרי הזמן בו אנחנו יכולים להתרכז באופן רציף במשימה כלשהי. כל הפרעה לעבודה הרצופה עלולה להוציא אותנו מתחושת הזרימה, וככל שההפרעה ארוכה יותר או משמעותית יותר מבחינת הריכוז הנדרש מאיתנו - כך ייקשה עלינו יותר לחזור לתלם.
כך למשל הוא מראה באמצעות מספר מחקרים שההתראות האוטומטיות של תוכנות מייל ומסרים מידיים גונבות זמן ריכוז יקר, כשהן דורשות מאיתנו תגובה מיידית למשהו שבהחלט יכול לחכות עד שנטפל במשימה מסויימת. סטיל טוען בין היתר שבחברה המודרנית, אדם עשוי למצוא את עצמו מנהל מאבק עיקש על חלוקת הקשב שלו, מול המשימות הדורשות ריכוז (כמו עבודה או זמן קשב לבני-המשפחה) אל מול הטרדות בלתי-פוסקות של מיילים חדשים, הודעות בתוכנות מסרים, תגובות לדיונים בהם אנו משתתפים ועוד.
גם כאן אנו עדים לתופעה פרדוקסלית, שבה אמצעים שאמורים היו להקל על חיינו ולשפר את התפוקה שלנו, דווקא פוגעים בריכוז וביכולת שלנו להשלים משימות. למעשה, בארגונים שבהם בוטלו התזכורות של תוכנות כמו "אאוטלוק", עלתה תפוקת העובדים פלאים - בשיעור ממוצע של כ-60 דקות של קשב נוסף ביום. זו שעה שלמה של ריכוז, עבודה, והשלמת משימות. שעה שהלכה לאיבוד בגלל אותם כלים שאמורים היו להרוויח לנו זמן, בטח לא לבזבז אותו.
דוגמאות נוספות ניתן למצוא בכל דיון שעיקרו דחיינות, עד כדי שנראה שמדובר באחת המגיפות הקשות של העשורים האחרונים. למרות שיש לדחיינות תיעוד משחר ההיסטוריה, היא מעולם לא הייתה נוחה יותר. בעבר, נהגנו להתעורר משעון מעורר מחריש אוזניים. כפתור ה"סנוז" הידוע לשמצה עזר לנו לגנוב דקות דקות שינה מתוקות (או מסוייטות). הבעיה הפכה לחמורה כל כך, עד כדי כך שהיה צריך להמציא את "קלוקי" - שעון מעורר על גלגלים שעם הישמע הצלצול החל להתרוצץ ברחבי החדר. על מנת לכבות אותו אנו צריכים לקום, פיזית, מהמיטה. דוגמה אחרת היא שעונים מעוררים שגורסים שטרות כסף, או אפליקציות שתורמות בשמכם כסף (!) לארגונים פוליטיים שאתם מתעבים במיוחד, אם אתם לא קמים בזמן.
אנחנו חיים בעידן מסקרן מאוד, בו חל מעבר מהיר ואינספור שינויים באופן שבו אנו מנהלים את חיי היומיום שלנו. כדי לאפשר לנו לתמרן בין חיים פרטיים, קריירה, לימודים ועוד, צצו פיתוחים טכנולוגיים שונים שמטרתם להקל על חיינו. עם זאת, בחלק מהמקרים דווקא הפיתוחים האלו התבררו להיות גוזלי זמן ותשומת לב, ויש מצבים מסויימים שבהם העזרים האלו, שנראים מופלאים וחיוניים, הם דווקא הסיבה האמיתית לכך שכולנו מרגישים כל כך עמוסים, חסרי אנרגיות ונמצאים במרדף תמידי אחרי הזמן שרק הולך ואוזל יותר ויותר מהר.
לפנייה לכתב/ת 
