הבתמצווש של פרס
קיטש ונצנצים, מילים מנותקות, אוליגרכים ודוגמניות ושידורים כמו בצפון קוריאה. יום ההולדת שהפך לחגיגת פולחן אישיות זחוחה
שלושה ערוצים שידרו את מה שהיה מתקבל יפה בקוריאה הצפונית, אלבניה לפני המהפכה ותחומי שלטונו הלא מעורער של הסולטן מברוניי. נהרות של אהבת אמת והערצת גיבורים, קיטש ונצנצים נשפכו לרגליך, אדוני הנשיא. תמהיל מביך של אוליגרכים ודוגמניות, נשיאי רואנדה ואלבניה (החופשית!), אייל גולן וברברה סטרייסנד: מה ביקשו המארגנים להוכיח, מר פרס, מה ביקשו לשדר לתחנות הטלוויזיה בעולם, מה ביקשו לומר לאזרחים שאתה נשיאם?
אנחנו יודעים שאוהבים אותך מאוד, שמעריכים אותך בעולם כזקן המדינאים החכמים בעידן רב-תהפוכות, גם את זה הבנו. אבל מה שיכולנו לראות בחגיגה שלך, בין קטעים שביקשו להידמות לערב האוסקרים לאלה שהיו מועתקים מהאירוויזיון, הוא בעיקר פער מביך בין המילים למציאות, בין רשימת המוזמנים לישראל שנותרה בחוץ, בין הכבוד הממלכתי והתרומה של הבנק והאוליגרך והסוכנות היהודית למסיבה שלך.
בתוך הפער הזה, אדוני הנשיא, חיים כמה מיליוני בני אדם שאוהבים את מדינתם לא פחות ממך, אבל גודל המעמד לא מעוור את עיניהם לכך שחזונך נמוג והולך מפני הקיצונים שבשני הצדדים, שמברכיך מתחרים בלקשור לך כתרים בלתי אפשריים כאילו באמת היית תאומה של מלכת אנגליה, ושהם נזהרים מאוד מלדרוך למציאות הישראלית על היבלות הכואבות שלה.
כמו מופע האורות המתוזמר והמלאכותי שליווה את שירי ההלל, גם המילים היו סטריליות לגמרי, מנותקות לגמרי ממדינה שענייה מתרבים והולכים אבל שועיה ורוזניה מעדיפים להיראות בחברת עשירים קסומים. למילים האלה, אדוני הנשיא, אין כוח לייפות את המציאות במידה שהיית רוצה לייפותה. במעצמת ההיי-טק שלך רוחשים פשעי שנאה. ניחוח התאנה בגנך לא יפזר את ריחה המבאיש של הגזענות. יוסף קראג'ה שניצל בזכות הקרן שהקמת אינו מייצג מיליון וחצי פלסטינים מאחורי גדר הפרדה, ושום תקריב של שרי אריסון, מרוצה מעצמה בלי גבול בחיוך ענק, לא ימחה את קמטיהם של מיליון עניים ויותר.
ועל רקע כל זה, אדוני הנשיא, קשה ומביך ועצוב היה לצפות בחגיגה שלך, שתכניה הוקדשו לפולחן אישיות במסווה של ממלכתיות אחראית, שמוזמניה ייצגו אליטה זחוחה מדי ומודעת פחות מדי לנעשה מחוץ לבנייני האומה.
מסיבה מורמת מעם
זו הייתה מסיבה של קונצנזוס שבע ומורם מעם, אדוני הנשיא.
הזמנת סופרים ואנשי רוח, אבל אף רעיון לא נשמע מפיהם. הזמנת כוכבניות וכוכבים ממדורי הרכילות, יותר מדי אנשים מתעשיית הדימויים ויותר מדי נואמים ממלכתיים שדיברו אליך ועליך, בעוד ישראל הרשמית לא שומעת ולא רוצה לשמוע.
מתי הפכנו לכאלה, אדוני הנשיא? הלא מבן גוריון ועד רבין ומחיים וייצמן ועד הרצוג, קשה לחשוב על ראשי מדינה ונשיאים שהיו מוכנים להשתתף במופע ראווה כזה. מתי ויתרת גם אתה על הצניעות שהייתה ראויה כל כך למנהיג ישראלי לטובת חיבוקים חמים עם גדולי עולם, ועוד חיבוקים שכולם אמורים לראות כדי להבין את גדולתך?
האם זה קרה כשהפסקנו להיות מדינת רווחה וכל מנהיגינו למדו לעשות לביתם? האם יש בכלל דרך חזרה משם, ביום ההולדת הבא שלך, או בחגיגות ה-70 לבנימין נתניהו? האם - ולו לרגע קטן אחד בערב עתיר זוהר, עושר, יח"צנות וטקסטים איומים - היית נבוך מעט, או שכבר איבדנו את התכונה הזאת לגמרי, כעם וכחברה, וכל מה שנותר לנו הוא לחגוג את מה שאין ובגדול, בענק, מבתמצווש ועד תשעים?
יומולדת שמח, כבוד הנשיא. מי ייתן ובשנים שיבואו תשכיל לחגוג עם ילדי פריפריה ועולים חדשים, עניי עמך ומורים מתחילים, פועלים מיוזעים ורופאים טרוטי עיניים. מי ייתן ותדע - ונדע כולנו - לשוב לממדינו האמיתיים.
לפנייה לכתב/ת 
