תנו לדיפלומטים לנצח
מדינה שבמאה ה-21 עדיין מאמינה כי "דיפלומטים הולכים לקוקטיילים" ורק אנשי צבא מסוגלים לפתור כל בעיה, שהורסת את השירות הדיפלומטי שלה - פוסעת בבטחה לעבר קטסטרופה
במילים אחרות, משרד החוץ מנסה לפתות לשורותיו מועמדים בעלי צירוף כישרונות יוצא דופן, חלקם כבר בעלי ניסיון, ותק, מעמד בכיר ומשכורות נחשקות בסקטור הפרטי, ומציע להם בתמורה... מה, בעצם? על המשכורת העלובה, המחסור בתקנים, הפנסיה המגוחכת, הפגיעה בתנאי בני/בנות זוג - על כל אלה כבר דובר ונכתב רבות. אבל זו לא הבעיה היחידה. הכרסום הנמשך במעמדו, תפקידו ותפקודו של משרד החוץ הוא סימפטום למחלה עמוקה ומסוכנת הרבה יותר, האוכלת כל חלקה טובה במדינת ישראל.
ההיסטוריה המודרנית מוכיחה שככל שחברה הופכת לבוגרת, מתוחכמת ובשלה יותר - כך היא משקיעה יותר בקידום החינוך, הסחר, הכלכלה והתרבות - על חשבון צמצום הצבא וכוחות הביטחון. מדינות בוגרות נפתחות לעולם החיצון, מורידות מכסים, מצטרפות לפורומים בינלאומיים, מעדיפות לפתור סכסוכים באמצעים דיפלומטיים ומעניקות במה לגיטימית לריבוי פלורליסטי של קולות ונרטיבים.
ואילו מדינת ישראל? - אצלנו תקציב הביטחון צומח בצורה פראית וחסרת רסן כבר שבעה עשורים, גנרלים עוברים מצמרת הצבא היישר לצמרת השלטון ורמת החינוך מידרדרת באופן מבהיל. מדיניות החוץ מנוהלת בפועל על-ידי אוסף קצינים בדימוס (ראש המל"ל, ראש המטה הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון ועוד) בשורה ארוכה של משרדים, סוכנויות וגופי ממשלה רלוונטיים יותר או פחות לנושא הנתון. התוצאה: אנחנו "ברוגז" עם האו"ם, "ברוגז" עם האיחוד האירופי, ברוגז עם כל העולם. אנחנו משוכנעים עמוקות בצדקת דרכנו, ומי שלא מסכים עמנו הוא אנטישמי, בוגד, עוין או אויב.
למרבה הצער, ההתבזות סביב נסיעת ראש הממשלה נתניהו לפולין אינה יוצאת דופן. כל דיפלומט ישראלי יכול לספר מניסיונו האישי על עשרות מקרים שבהם עבודה דיפלומטית שקדנית ומקצועית ירדה לטמיון עקב התנהלות מסורבלת וחובבנית של "הביטחוניסטים" המאיישים את צמרת מקבלי ההחלטות אצלנו. הסכמים שכמעט ונחתמו, פרויקטים שהיו על סף פריצת דרך, משלחות שכמעט והגיעו ארצה, הישגים מדיניים, מסחריים וכלכליים שהיו מביאים פרנסה לאלפי משפחות ישראליות - כל אלה טורפדו כתוצאה מהתערבותם של אישים וגופים חסרי ניסיון, מומחיות וסמכות רלוונטיים, במילים אחרות - חסרי "דיפלומה".
קצינים בכירים מעצבים מדיניות חוץ
במדינת ישראל של 2013 אין מתכונת מסודרת של קבלת החלטות, היררכיה שלטונית ברורה, תהליך רציונלי וקבוע של התייעצות, ניתוח, תכנון, ביצוע ובקרה, או אפילו חלוקה של תחומי אחריות מוגדרים מראש. כך מרשה לעצמה סגנית שר הפנים להתבטא במהלך ביקור במוסקבה בנושאים רגישים במיוחד - בניגוד לעמדת הדרג המקצועי במשרד החוץ. קצינים בכירים בצה"ל, שאינם אפילו חברי מטכ"ל, מרשים לעצמם "לעצב מדיניות" מול דרגי האו"ם הבכירים. כך מטייל לו מנכ"ל משרד ממשלתי מיותר בין בירות מרכזיות על מנת לתדרך ממשלות זרות בנושאי ליבה שבהם כלל אינו עוסק וגם לא מתמצא. כך מנהלים בכירי הממסד הביטחוני "דיאלוגים" רשמיים עם מקביליהם הזרים בנוכחות דיפלומטים מקומיים - אך תוך התעלמות או הטלת וטו על נוכחותם של דיפלומטים ישראלים. כך גם מתנהלים מגעים מדיניים ברמות הגבוהות ביותר באמצעות פרקליטים פרטיים נעדרי כל רקע או ניסיון רלוונטיים.
ברור שתמיד יהיו אלה שיטענו כי המציאות הביטחונית שבה נוצרה ושרדה ישראל מחייבת דומיננטיות של צה"ל והשב"כ. ברם, המציאות העולמית השתנתה מאז שנות הארבעים והחמישים. כיום גורלן של מדינות נחרץ במידה רבה גם בזירה הדיפלומטית, הכלכלית, התדמיתית. מתי יגיע היום שבו נפסיק לראות מדבקות הקוראות "תנו לצה"ל לנצח", ונחליפן בכרזות "תנו לדיפלומטים לנצח"?
מדינה המזלזלת בחינוך ילדיה, המתבצרת מאחורי חומות מטאפוריות ופיזיות, המסתכסכת תדירות עם מוסדות מרכזיים, המסתכנת במעצר בכיריה בחו"ל, הנאבקת ביזמות חרם וסנקציות בינלאומיות, מדינה שבמאה ה-21 עדיין מאמינה כי "דיפלומטים הולכים לקוקטיילים" ורק אנשי צבא מסוגלים לפתור כל בעיה, במילים אחרות - מדינה ההורסת באופן שיטתי את השירות הדיפלומטי שלה, ומתוקף כך גם את יכולתה לקדם האינטרסים שלה מול שאר העולם - פוסעת בבטחה לעבר קטסטרופה קולקטיבית.
מצבו הכמעט סופני של שירות החוץ הישראלי מקרב אותנו ליום שבו האנשים היחידים שייצגו את האינטרסים הלאומיים יהיו לובשי המדים - בהווה ובדימוס. במצב שכזה, ניתן להניח שאמירתו המפורסמת של פון קלאוזביץ' תיהפך על פיה, כך שההנהגה הישראלית תראה בדיפלומטיה "המשכה של המלחמה באמצעים אחרים". את המחיר האמיתי על ההזנחה הנמשכת של הסגל הדיפלומטי המקצועי ישלמו בסופו של דבר לא רק חבריו ובני משפחותיהם - אלא כל אוכלוסיית ישראל.
רן גידור, מנהל מחלקת עניינים מדיניים באו"ם במשרד החוץ. עובדי משרד החוץ הכריזו על עיצומים לפני כשלושה חודשים, והשבוע נאלצו להודיע על החרפתם באופן משמעותי, לנוכח טענותיהם על המשך סירובו של האוצר לנהל עמם משא ומתן ענייני. העובדים דורשים לשפר את שכרם ואת תנאיהם, ולמנוע פגיעה בזכויות בני ובנות הזוג. עוד הם דורשים לטפל בעיוותים בשיטת המינויים.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il