"סופרמן: איש הפלדה": שמישהו יסיר את החלודה
כריסטופר נולן וזאק סניידר מנסים להפוך את סופרמן לאביר האפל ב"איש הפלדה". התוצאה: איוולת אינפנטילית עם שחקן ראשי חסר אישיות. לפחות איילת זורר זוכה לכמה דקות של תהילה
"איש הפלדה" ("Man of Steel") מנסה להפוך את סופרמן לאביר האפל. הטון הקודר והגיבור המיוסר משולבים בדימויי חורבן ראוותניים שמלווים את לידתו מחדש של עוד גיבור על. מורכבות מוסרית ופסיכולוגית נשזרת באפקטים מרהיבים של גורדי שחקים קורסים, וסגנון בימוי ריאליסטי ארוג באסתטיקה של חוברות קומיקס. אך התוצאה רחוקה מלהיות מספקת, והסרט שביים זאק סניידר ("300", "השומרים") לוקח את עצמו בכזו רצינות עד שאין ברירה אלא לגחך.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
דמותו של סופרמן מזוהה, בראש ובראשונה, עם כריסטופר ריב המנוח שכיכב בסרט הראשון בסדרה מ-1978 (שלושה סרטי המשך הופקו בשנות ה-80). ריצ'רד דונר ביים מהתלה קאמפית ששילבה הרפתקה ורומנטיקה, ועימתה את הגיבור המעופף בטייטס הכחולים עם נבל משעשע בגילומו של ג'ין הקמן. הניסיון הבא לאתחל את הסדרה, "סופרמן חוזר" מ-2006 בכיכובו של ברנדון ראות ובבימוי בריאן סינגר, לא צלח על אף ביקורות אוהדות ונתוני קופה חיוביים.
מה שמביא אותנו אל הסרט הנוכחי שנפתח בכוכב קריפטון העומד בפני השמדה, שעה שאשת המדען ג'ור-אל (איילת זורר) כורעת ללדת את בנם בכורם קל-אל. במטרה להצילו מהקטסטרופה הקרבה, משגרים אותו הוריו אל כדור הארץ כשהוא נושא עמו קודקס המכיל את ה-DNA הקריפטוני.
בינתיים מנסה גו'ר-אל (ראסל קרואו) לשכנע את חברי המועצה הקריפטונית כי גורלו של הכוכב נחרץ. הישיבה מופרת עם כניסתו האלימה של גנרל זוד (מייקל שאנון) המציע לג'ור-אל לחבור אליו על מנת לשמור על עליונות הגזע הקריפטוני. זוד מנסה לעצור את השיגור ולמנוע את הוצאת הקודקס מהכוכב, הורג את גו'ר-אל (שממשיך להופיע בסרט כמעין ישות תודעתית מנחה), ובסופו של דבר נלכד ונשפט. העונש שנגזר עליו ועל חבורת הקושרים שעמו הוא שילוחם לחלל בתוך תא-כלא.
שנים מאוחר יותר, בכדור הארץ, קל-אל - עתה קלארק קנט (הנרי קאוויל) - הוא בנם המאומץ של זוג חוואים מקנזס (דיאן ליין וקווין קוסטנר). הוא מנצל את כוחות העל שלו כדי להציל פועלים מאסדת קידוח נפט בוערת בלב ים, ובסדרה של פלאשבקים קצרים אנו נחשפים לתחושת החריגות שלו בהיותו ילד בבית הספר בסמולוויל: כיצד קלארק חש מבועת כאשר הוא מתוודע ליכולות הרנטגן שלו, ואיך הוא מציל מטביעה את אוטובוס התלמידים.
במקביל, העיתונאית זוכת פרס פוליצר לויס ליין (איימי אדמס), כתבת ה"דיילי פלאנט", נחשפת לסיפור בדבר עב"מ שהיה קבור בערבות הקרח הארקטיות משך אלפי שנים. היא מגיעה למקום, ושם מאתרת את קלארק קנט ועוקבת אחריו אל ספינת חלל ענקית. בינתיים מגיעים גם זוד ואנשיו אל כדור הארץ במטרה לאתר את קל-אל (השם "סופרמן" כמעט ואינו נזכר כאן), להשמיד את האנושות ולהפוך את המקום למושבה קריפטונית חדשה.
האביר האפל פוגש את הרובוטריקים
הסרט מגיע לשיאו בקרב ספקטקולרי שנמשך כ-45 דקות ושבמהלכו הופכים חלקים גדולים ממטרופוליס לעיי חורבות. הדימויים האפוקליפטיים האלה, שמזכירים בחלקם את אירועי 11 בספטמבר, הופכים כמדומה לבון-טון של הקיץ ההוליוודי הנוכחי (ע"ע "פסיפיק רים" ו"מלחמת העולם Z" שיגיחו בקרוב לאקרנים).
אלא שהקליימקס הנמתח והבומבסטי של "איש הפלדה" הולך ונהיה משעמם בהדרגה, כאשר דימויי הרס נערמים בזה אחר זה, והתוצאה הולמת יותר קרבות רובוטריקים אינפנטיליים מאשר את היצירה הרצינית והבוגרת ש"איש הפלדה" מתיימר להיות.
מגע ידו של כריסטופר נולן שהפיק ניכר בסרט שמבקש, כבטרילוגיית האביר האפל, לחשוף את יסודותיה המיוסרים והקודרים של גבריות העל. ואמנם, סצנות מסוימות בחלקו הראשון של הסרט מזכירות את סגנונו המהורהר והפיוטי של טרנס מאליק ("עץ החיים"), כאשר מצלמה ידנית עוקבת אחר קלארק בסביבה החוואית בה גדל. סצנת טורנדו מרשימה מצליחה אפילו לרגש קלות.
אבל כל אימת שרגעים כאלה מופיעים בסרט, ממהר סניידר לחתוך לקטע האקשן הבא. במקום סרט גיבורי על למבוגרים, אנו זוכים במנת יתר של איוולת אינפנטילית שהשיח על אודותיה מתנהל ברצינות גמורה. סופרמן של נולן-סניידר הוא דמות שכמו נוצקה מהמיתולוגיה היוונית - אדם-אל המתייסר באמת בגין תחושת חוסר השייכות המלווה אותו מילדות, הבלבול שמעוררים בו כוחות העל שהוא מצויד בהם, משבר הזהות שהוא חווה, והיותו, ובכן, פריק. אך הסוגיה הזו אינה מטופלת באופן מעניין במיוחד ב"איש הפלדה".
הסיבה לכך נעוצה, במידה רבה מאוד, בליהוקו של הנרי קאוויל ("בני אלמוות"). אמנם גופו השרירי יתר על המידה (לעיתים נדמה שמדובר בשחקן שעבר עיבוד דיגיטלי) מטפח את דימוי החריג החברתי והפיזי שהסרט מבקש לכונן. אך כשנלווית לכך אישיות של בול עץ ויכולת הבעה תואמת - התוצאה הופכת בעייתית. מעולם לא נראה סופרמן מגוחך כל כך בגלימה האדומה.
הקשר בין קלארק קנט ולויס ליין אמנם אינו מתבסס באופן בלעדי על פנטזיית ההצלה שלפיה גבר מעופף נחלץ לעזרתה של אישה במצוקה. נהפוך הוא, ליין של "איש הפלדה" היא שותפה מלאה למשבר הזהות של האיש עם ה-S על החזה (והאות הזו, כמסתבר, אינה אלא סמל קריפטוני שמשמעותו "תקווה"). אבל משהו בזיווג הקולנועי הזה לא עובד. אולי משום שבהיעדר האלטר-אגו הנבעכי של סופרמן, זה של קנט החמוש במשקפיים ונתקל בדברים - אובד גם הבסיס הרומנטי-קומי שעליו נשען הזיווג הזה.
התוצאה העגומה היא שזוד, בגילומו של שאנון, הוא הדמות המעניינת ביותר בסרט. אמנם קשה לצפות בו מבלי להיזכר בטרנס סטאמפ (מי שהיה זוד
ב"סופרמן 2" מ-1980), אך שאנון מעניק לאיום האינטרגלקטי שמייצגת הדמות הזו מידה מדויקת של אכזריות וכאב. למרבה הצער, גם הוא נאלץ לבזבז את כישרונו בהחלפת מהלומות קולוסאלית לאורך כל חלקו האחרון והמתמשך של הסרט.
וכך אנו נותרים עם איילת זורר, שיכולה להתהדר בשוט הראשון של הסרט, וזוקפת לזכותה שבע דקות של תהילה כאמו הקולנועית של סופרמן/ישו/משה רבנו. אכן, גאווה ישראלית.
