מתי כבר אפשר לקרוא לה "החברה שלי?"

כשהיינו ביסודי או בחטיבת הביניים, היינו מתביישים ומביטים על הילדה הכי יפה בכיתה, ואם בטעות הייתה מחזירה מבט היינו לרגע נחנקים. האוויר היה מפסיק לזרום במורד קנה הנשימה, כל הגוף היה הולך ומתקשה, והיינו חווים התקף אפילפסיה זעיר בתוכנו.

עוד בנושא:

עוד על דייטינג בפייסבוק של ערוץ יחסים

אחר כך היינו יושבים לידה בהפסקה כדי להראות לה איזה מחק חדש שיש לנו עם שני צבעים, והיא הייתה עושה את עצמה שהיא מתעניינת. בסיום הלימודים היינו מעבירים נסיעה מלאת שתיקה ומבוכה בדרך הביתה באוטובוס, מקווים שאף אחד לא יחשוד, מתאמצים בכוח לא להביט זה על זו.

מי צריך הגדרות?

היום, כשאנחנו אמורים להיות בעלי יכולת התמצאות קצת יותר מוצלחת במהלך המסע לכיוון הזוגיות, נראה שיש איזו מהמורה שאנחנו עדיין נבוכים לעבור. משהו בתוכנו טרם התגבר על אותו ילד מבויש במושב האוטובוס בטיול השנתי, זה ששולח זרת מתגנבת ומקווה שגם היא תשלח את שלה.

הרי בהתחלה אנחנו קוראים לה – "זו שאני יוצא איתה". זה כבר שלב מתקדם, אחרי "היה לי דייט" ו"כן עם אותה אחת". עובר שבוע, עובר חודש, ובאיזה שהוא שלב אתה מרגיש מין ריח מעט לא טוב, כאילו לביטויים הללו פג כבר התוקף. מישהו שכח אותם בחוץ בחום והם החמיצו. ובעצם נשאלת השאלה מתי אני יכול לשנות את שמה ל"חברה שלי?"

מה זה משנה, ישאלו המקטרגים, טוב לכם ביחד, אתם נהנים, יש אפילו סקס סדיר וזמין עם רגשות וכאלה, בשביל מה צריך לשים על זה תווית?

אני מניח שהם צודקים, אבל אם היא נשארת לישון אצלך ומתעוררת ליום עבודה, ויש לה כבר כמה בגדים להחלפה בשקיות שליד המיטה (ייתכן וחלקם כבר הסתננו לאיזו מגירה חצי פנויה בארון), מבחינתי זה כבר קצת מוזר להמשיך ולקרוא לה "זאת שאני יוצא איתה". בכלל, מדובר במשפט שלם וארוך נורא. לא עדיף אם כן, לקצר את כולו למילה אחת קטנה – "חברה?"

רוצה להיות חברה שלי?

כשהיינו ביסודי או בחטיבה זה היה נורא פשוט. להציע חברות היה מהלך לגיטימי ואקטיבי של הבן, ולפעמים גם של הבת. זה היה יכול לקרות באמצעות פתק שמגניבים בשיעור או בהפסקה, איזה קומיקס קטן שאתה שולח לה עם פרח או לב שמפלח אותו חץ, שלא לדבר על האמיצים מבינינו שפשוט הסתפקו בשאלה הישירה – "רוצה להיות חברה שלי?"

לך תגיד את זה למישהי היום. הרי בגילנו, זה פתאום מסתבך ומתפתל. זה משהו שצריך לקרות מעצמו, משהו שיש אליו סימנים לא ברורים ולמרות ששניכם צריכים לרצות בזה, אין פרוטוקול שיחה ברור בשם המעמד, משהו כמו: "היי את, מאחר ואנחנו כבר יוצאים כמה שבועות, עוד מעט חודשיים, ואת נשארת לישון וכבר פגשתי כמה מחברייך ואת את שלי, רציתי לדעת האם נוכל להיות חברים, או שמא לפחות אציג אותך בפני צד שלישי שמוכר רק לי בעת מפגש ייזום או מקרי כחברה שלי. האם תחפצי להחזיק בתואר זה?".

אז איך לעזאזל זה אמור לקרות מעצמו, בלי הסכמה הדדית מפורשת? ומה אם חיכית יותר מדי? הרי אסור שזה יקרה מאוחר. אם היא חושבת שכבר עבר השלב והיית צריך להציג אותה בתואר הנכסף ועדיין אתה אומר לאנשים – "תכיר, זאת..." ומוסיף את שמה והיא מחכה, תלויה שם בין חברות לאורחת קבועה במיטה, מביטה בקצה החבל שימשוך אותה לראש המגדל שנראה קצת כמו עוגת חתונה, מה אז אמור לקרות?

וחוץ מזה, הרי זה מה שבאמת חשוב לנו - תארים. זה מה שמסדר לנו את הראש כדי להבהיר יחסי כוחות וקשרים. החברה שלי, הבוס שלי, הספר שלי, אח שלי, הירקן שלי, האישה שלי. אנחנו צריכים שהכול יהיה ברור, ממוסגר, מובהר. אנחנו שונאים לחיות בין לבין. וכמו שאתה לא יכול לקרוא לירקן שלך – "הירקן שלי", ולנכס אותו כך כבר אחרי ביקור אחד אצלו, כך גם לגבי זו שאתה יוצא איתה.

נכון שאת הירקן אתה יכול פשוט לשאול – "היי, מושון, אכפת לך להיות הירקן שלי?", וגם אם הוא יסתכל עלייך ברגעים הראשונים באופן חשוד, מנסה להבין בינו לבינו אם יש פה קשר לנטיות המיניות שהוא מדחיק, בסוף הרי גם הוא יבין את הפוטנציאל העסקי ויאמר – "מצדי תקרא לי אפרסק שלי, כל עוד זה בעונה. ואם אתה מתחיל למשש פה את הפירות - לפחות תשלם עליהם".

אז אם אתה מתלבט בימים האחרונים, כנראה שהיא כבר בשלה. תפוס אומץ, טפס על הסולם (זה לא באמת כזה גבוה), ובגלל שזה רק סולם מטאפורי - אתה אפילו לא יכול ליפול ולהיפצע. הושט יד ושאל – "את חברה שלי?". מי יודע, אולי עונת האפרסקים עדיין בשיאה.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק