אניה בוקשטיין ואביב גדג': היה שווה לחכות

אני אוהב את אביב גדג'. המוזיקה שלו מצליחה לטלטל אותי, עוד מימי אלג'יר, ברמות רגשיות שכבר שכחתי מזמן, בתוך המרחבים הקמלים של המוזיקה הישראלית. ובכל זאת - בדיוק כמו בעת שבה יצא האלבום הקודם והראשון שלו - הדיסק שכב אצלי על השולחן כמה ימים טובים, לפני שהחלטתי לבצוע את הצלופן ולהתמסר אליו.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

• תפתח ת'יוטיוב, שיר הפקאצות קורע
• המנטור הבא של ישראל הוא: סלב כלשהו
• אנו באנו ארצה, לשנות פה את המוזיקה
  

למה? כי גדג' הוא חווייה תובענית. אינטנסיבית. גדושה עד להתפקע. זה נכון לטקסטים האפוקליפטיים; לצורת השירה נטולת הפילטרים; ולעיבודים גדושי התופים הרועמים והגיטרות המייללות. אין. אלבום של אביב גדג' הוא - כמו שם הרצועה הראשונה והנהדרת באלבום החדש - לא מקום לחלשים. ואני מודה שהחיכיון הזה ממש ייסר אותי, ברמה האישית. גרם לי להרגיש שהתרככתי. שאני מעדיף שיפנקו אותי בשירי פופ לא מחייבים, מלהתמודד עם הדבר האמיתי. שאני חלש.

אבל בסוף קפצתי למים. והגלים הסתערו עליי מיד. גדג' לא מאמין בפור-פליי. הוא פותח בכל הכוח, ואז מגביר. אבל השחייה הלא פשוטה הזו, תזכיר לאלה מכם שאהבו פעם את המושג הכל כך מושמץ ואומלל הזה, "רוק ישראלי", מה מצאנו בו מלכתחילה. כל כך הרבה רגש, תשוקה וכישרון יש ב"ילדים של מהגרים", וכן - גם האזנה תובענית, שמאפשרת לכם לגלות את היהלומים אחד אחד, לאט לאט. כמו פעם.

מוזיקלית, זו הנקודה הכי נכונה שהרוק העברי יכול להתמקם בה. מפגן מרשים של גיטרות בס תופים (רון בונקר גיטריסט נהדר), מהול בסממנים של המזרח הקרוב ללב, כמו בוזוקי, אקורדיאון ורמזים לסלסולים. וכשכל זה מתלבש על השירים המתפוצצים מרגש/ זעם/ אהבה של גדג', משהו קדום מתעורר בלב. נדמה לי שקוראים לזה התרגשות.

אביב גדג': "נא לא למות על הדשא". זמר אורח: זאב טנא

לפני 20 שנה, אלבום כזה יכול היה להיכנס לקונצנזוס. לשבת על המדף לצד אהוד בנאי והפליטים, למשל. אבל היום, הוא כמו מוותר מראש על המשחק. לא מכוון לשום מקום, רק ללב. אז קדימה, פיתחו אותו. פיתחוהו רחב. נכון, מתישהו כל העסק הזה הולך ומכביד על האוזן. בכל זאת, אביב גדג' הוא לא בדיוק איש של אנדרסטייטמנט. 13 רצועות, אחת מהן מורכבת מארבע יצירות קטנות, והרגל לא יורדת לרגע מדוושת הגז. אז אני מציע שתעשו כמוני. קחו את זה בהדרגה. כל יום קצת. תטעמו כל שיר, תעבירו לאט בגרון, אל תמהרו לבלוע. כך ייעשה למוזיקת גורמה.

ואז באה אניה

גם אלבום הבכורה של אניה בוקשטיין צבר לא מעט אבק על השולחן לפני שהגעתי אליו. אבל מטעמים אחרים לגמרי. לא היה לי שום עניין בהאזנה לעוד ניסיון של שחקן/ דוגמן/ דוגמגיש להתחבר לפן המוזיקלי שאין בו. למרות שאני מאד מחבב את בוקשטיין כשחקנית, ויודע שהיא גם מגלמת לא מעט תפקידים מוזיקליים, חשבתי שזה סוג של פרוייקט צד. אז שמתי אותו בצד.

ושוב, דיוטי קולז, וכך הדיסק עשה בסופו של דבר את דרכו למכשיר ה-nad החבוט והאהוב שלי. להגיד שהופתעתי, יהיה קלישאי בערך כמו הפסיקה של לפני מספר שורות, בדבר הדוגמגישים המזמרים. אבל מה לעשות, בסוף כל קלישאה יושב רגע של אמת (עם נרגילה. נו). רק 8 שירים יש כאן. טיול קליל של בוקר, במונחי אביב גדג'. אבל כל רצועה מוקפדת ומוצדקת לגמרי.

קבלו עוד קלישאה, כי התגעגעתם: יש משהו בשירים של אניה בוקשטיין, שהופך את השלם לגדול בהרבה מסך חלקיו. היא שרה נחמד, לא הרבה יותר. כותבת יפה - וכנה מאד - אבל רחוק מוירטואוזי. וגם הלחנים שלה מתוקים ועגולים, אבל בהחלט לא רושמים שיא של מקוריות.

ועדיין, יש משהו מענג בחוויית ההאזנה לאלבום הזה. ותחושה של היכרות אינטימית עם דמות מפורסמת, אבל מרוחקת מאד. עד עכשיו. ממה זה נובע?

קודם כל, מעבודה מצויינת של המפיק המוזיקלי, ג'וני גולדשטיין, שרקח כאן צליל פופי ועדכני, עם נגיעות ברוכות של כלי מיתר ונשיפה. יש המון סטייל בשירים האלה, וזה משהו שכמעט לא קיים במוזיקה הישראלית הנוכחית.

וההסבר השני - יש אישיות מאחורי השירים. זה ניכר בכל שורה. לאו דווקא זמרת, במובן הביצוע "היפה", אלא דמות מעניינת, שמוסרת את עצמה באופן מאד משכנע ולכן גם מרגש. אחרי חצי שעה של האזנה, תרגישו שאתם חברים של אניה. תכירו את הפחדים שלה וחוסר היכולת ליהנות עד הסוף ("אף אחד"), את זכרונות הילדות ("פרפר לבן"), את ייסורי העולה החדשה ("אמא הודיעה" המצויין), ואת הלב הקהה, שמייחל לרגש מחודש ("איך זה?").

בקיצור, בפעם המיליון למדנו שסטריאוטיפים זה משהו שהולך טוב עם "סברי מרנן"; לא עם האזנה אמיתית למוזיקה ישראלית. אניה בוקשטיין היא מוזיקאית אמיתית, ואפילו מעולה.