הבוז וההרמוניה בין רבין לפרס / 20 שנה לאוסלו
לרבין לא היה עם מי להתייעץ, ההחלטה הייתה רק שלו. הוא סיפר שלא ישן בלילה. אחרי שהתגבר על מחסום פרס, עדיין נשאר ערפאת. כך הוא הרכיב את הפאזל ועשה היסטוריה: פרטים מאחורי הקלעים של המגעים הסודיים והדרמה בצמרת, בפרק מספרו של רון פונדק "ערוץ חשאי" - הסיפור המלא על אוסלו
עם חזרתנו לישראל מנורבגיה התכנסנו לדיון מקדים אצל יוסי ביילין לקראת פגישת עדכון ודיווח עם שמעון פרס. הפגישה, שהתקיימה ב־8 ביולי, הוקדשה בין היתר לאופן ולעיתוי שבו יש לעדכן את האמריקאים במהלך, עם דגש בשאלה המיידית מה, אם בכלל, אומרים לדניס רוס בביקורו הקרוב בישראל. בהמשך אותו יום התקיימה הפגישה אצל פרס. ניכר היה בו שהוא מרוצה מאוד מהתוצאות. פרס ביקש שנצא עוד באותו יום לאוסלו כדי לנסות לסכם את המסמך. בסוגיה האמריקאית פסק שאינו רוצה לעדכן את האמריקאים עד שנגיע להסכם עם אש"ף, ואי לכך אפשר לצאת לאוסלו בלי לחכות לביקור רוס.
ואולם פגישתם של פרס, ביילין ויואל זינגר עם יצחק רבין, שנערכה באותו יום, הייתה קשה. רבין הבין, אולי לראשונה, שהוא ניצב על סִפו של רגע היסטורי שבו מוטל על מנהיג לקבל החלטה שתשנה את דרכה של אומה, על כל היתרונות והסיכונים הטמונים בכך. התגובה הפלסטינית הקשוחה להצעה האמריקאית שהוגשה בוושינגטון הבהירה לרבין שאין תחליף לערוץ אוסלו. על אף שהסכים עימנו שניתן להגיע להסכם עם אש"ף, השאלה ששאל הייתה אם הפרטנר וההסכם הם האופציה הנכונה, ואם הציבור בישראל והמערכת הפוליטית יוכלו לעכל הסכם כזה. לרבין לא היה עם מי להתייעץ. מקורביו לא היו בתמונת המשא ומתן החשאי, וההחלטה בכל מקרה הייתה רק שלו. זהו הרגע הקשה ביותר לכל ראש מדינה, כאשר ההיסטוריה מתדפקת על דלתו ועליו לקבל החלטה אם לפעול כך או אחרת. בודד בצמרת.
לאחר הפגישה עם רבין התכנסנו בחדרו של פרס. הוא עצמו לא נכח, וביילין ניהל את הפגישה. האווירה הייתה כבדה. ביילין לא ויתר, וסירב להיגרר למלנכוליה. עמדתו המפתיעה הייתה שהוא דווקא מרוצה מן הפגישה שהייתה בעיניו "יוצאת מן הכלל, אף על פי שהיא עלולה גם להביא לקצו של הערוץ בלא הגעה להסכם". קרן האור, לדעתו, הייתה שרבין התחיל להתמודד עם מסמך אוסלו כמי שניצב מול מסמך שלו עצמו. ביילין הדגיש שחיכה לרגע שבו יתייצב רבין בעמדת הובלה של התהליך. הוא סיפר שפרס יצא מהפגישה בהרגשה רעה ושהוא מוטרד מאוד מעמדתו של רבין, ששב והציג שאלות בסיסיות ועשה שימוש באוצר המילים הלא דיפלומטי שהיה שמור באמתחתו לרגעי כעס... שלושת הדברים שהטרידו את רבין יותר מכול היו נושאי הביטחון, הסמכויות ורצועת עזה.
זינגר התנדנד בין אופטימיות זהירה לפסימיות, ורבין עצמו ביקש לקיים פגישה נוספת עוד באותו לילה, אך בשל לוח הזמנים הצפוף של פרס נקבעה הפגישה לבוקר למחרת. ביילין הציע שנכין לרבין מסמך שיפרט את לוח הזמנים המוסכם ליישום הצהרת העקרונות, דבר שנעשה מייד והוגש לרבין למחרת בחתימתו של זינגר. סביר חידד את המסר שהיה מקובל על כולנו, ולפיו על רבין להיות מודע לכל הפרטים והניואנסים, כולל הקונספציה ההולכת ומתבהרת באשר למשטר ברצועת עזה לאחר הנסיגה, ולחזרת הנהגת אש"ף־תוניס לרצועה. כולנו הסכמנו שאסור לטשטש את הפער לכאורה שבין עמדותיהם של פרס ורבין בנושא זה, שכן בסופו של דבר נופלת כל האחריות על כתפיו של ראש הממשלה. סביר הוסיף כי לדעתו אסור לצאת לסבב הבא באוסלו בלי לדעת בוודאות שהכול ברור לרבין.
השיחה הובילה לדיון מחודש בקונספט הנסיגה והעברת הסמכויות בעזה. לכולנו הייתה תחושה שהנושא האופרטיבי עדיין לא ברור די צורכו, וכי גם אם אפשר להעביר את כל הדיון – כפי שהוסכם בינתיים עם הפלסטינים באוסלו – למשא ומתן מפורט לאחר החתימה, מוטב לקבוע כבר עתה כמה עקרונות נוספים שיהיו קווים מנחים להמשך המשא ומתן. זינגר הבהיר כי לדעתו גם הקונספציה של פרס וגם זו של רבין – שני קצוות שונים של תפיסה עקרונית אחידה אשר בבסיסה יציאת כוחות צה"ל והעברת סמכויות – אינן מציאותיות. על פי הניתוח שלו, הקו של פרס עלול להוביל לאנרכיה בעזה, ואילו הקו של רבין לא יוביל להסכם ובסופו של דבר יוביל גם הוא לאנרכיה בעזה. זינגר הציג תזה ששילבה בין עמדות שני המנהיגים, ולפיה הסמכויות והמשרדים יועברו במסודר, ותוקם מועצה בעלת סמכויות עוד לפני הבחירות ועוד לפני הקמתה של מועצה מחוקקת ומבצעת. בסופו של דבר פותחה נוסחה אחרת, קרובה מאוד לנוסחה של זינגר, והיא שסוכמה בפגישות הבאות עם הפלסטינים ושובצה במסמך גם כסעיף נפרד וגם בנספח להסכם.
למחרת, אחרי הפגישה בבוקר עם רבין, קיימנו דיון נוסף עם פרס, שסיפר כי דיבר בינתיים עם שר החוץ המצרי וביקש ממנו ללחוץ על אש"ף לחתום על המסמך הקיים. בצד המצרי היו בתמונה הנשיא חוסני מובארק, שר החוץ מוסא ועוזרו נביל פאהמי, ויועץ הנשיא אוסאמה אל־באז. ראוי להזכיר שכאשר התברר למצרים לאחר כמה שבועות שהמשא ומתן הסתיים בהצלחה, לפחות עמרו מוסא, שלא צפה אפשרות כזאת, היה מופתע. בהקשר הזה של מהלכי המשא ומתן החשאי ניסו המצרים להיות שחקן דומיננטי גם מול המערכת הישראלית. כשבועיים קודם לכן הגיע אל־באז עם משלחת מצרית לביקור בישראל, ובמהלכו נפגשו עם רבין. בתום החלק הרשמי של מפגש שתי המשלחות, הודה להם רבין וציפה שהאורחים ילכו לדרכם כדי שיוכל להמשיך בסדר היום המתוכנן שלו. אבל אל־באז פנה לרבין ואמר לו, "רק רגע אדוני ראש הממשלה, אני רוצה לשוחח איתך בארבע עיניים כרבע שעה". רבין אמר שהוא מצטער מאוד, אבל עליו לרוץ מייד לישיבת קבינט. אל־באז עמד על כך והבהיר שהוא חייב לשוחח עם רבין לפני חזרתו לקהיר, וָלא כל הנסיעה הייתה מיותרת. רבין התרצה והשניים נכנסו לחדרו. אל־באז ניגש ישר לעניין ושאל את רבין אם הוא מודע למתרחש באוסלו. רבין ענה בלקוניות שהוא יודע על זה משהו. אל־באז לא הרפה ושאל את רבין אם הוא מודע לפרטים שבהם דנים הצדדים באוסלו ואף פירט לו מספר נושאים מתוך הצהרת העקרונות. רבין שוב התחמק מתשובה ישירה, ואל־באז אמר לו ישירות שיאסר ערפאת עצמו הוא שעידכן את המצרים וביקש שיבדקו עם רבין אם הדברים נעשים על דעתו ואם הערוץ מייצג את עמדת הממשלה. רבין השיב מיד שכל מה שמתרחש בערוץ נעשה על דעתו וכל סיכום שמתקבל שם הוא על דעת ממשלת ישראל. אל־באז השיב שאם כך, עליו לבקש מרבין שימנה מישהו בכיר שעימו יוכל ללבן נושאים שונים העולים במהלך המשא ומתן. התגובה של רבין הייתה אופיינית: אם צריך לתאם משהו, אני הכתובת. אל־באז ניסה להבהיר לרבין שכוונתו לסעיפים ולפרטים קטנים. רבין ענה שאם כך, הוא ימנה מישהו ויתקשר לאל־באז כדי לומר לו את מי מינה. למותר לציין שאל־באז עדיין ממתין לתשובה.
סביר פתח את הדיון אצל פרס וסיפר על שיחת טלפון שקיים עם לארסן, ובה דיווח לו הנורבגי על הערות שקיבל אבו עלא מערפאת באשר למסמך. בדיעבד התברר שההערות היו רק קצה הקרחון שבו ניתקל כעבור כמה ימים, אבל גם הן כשלעצמן כבר נראו לנו בעייתיות. עמדות ערפאת היו חד־משמעיות: הוא דרש לחזור לנוסח המקורי של המסמך הישן ככל האמור בהחלטה 242, להסכים על מעבר מעזה ליריחו, לפרוס כוח רב־לאומי גם בעזה וגם ביריחו, להחזיר את נותני החסות לסעיף הבוררות ולחזור למכאניזם ולנספח המקורי בנושא הבחירות. המסר החיובי היחיד היה שערפאת הורה לאבו עלא ללכת לקראת הישראלים בנושאי ביטחון. זינגר העריך שרוב השינויים הם טקטיים, במטרה לחזור בסוף לעמדות הפשרה. בכל מקרה, דנּוּ בכל אחת מן ההערות וגיבשנו את תגובותינו.
הפגישה עם רבין באותו בוקר לא הייתה קלה. פרס אמר שביילין אופטימי מדי, והלה הודה ש"היום היה פחות טוב". היה ברור שרבין מצוי ברגע ההכרעה. הוא סיפר לנוכחים שלא הצליח להירדם באותו לילה והתלבט ארוכות בנושאים שונים העולים במסמך. כמה חודשים לאחר החתימה על ההסכם הודה רבין בראיון בטלוויזיה ש"הרגע הקשה ביותר שלי בקדנציה היה כשעלתה השאלה ללכת או לא ללכת עם אש"ף". בפגישה הבהיר רבין לנוכחים שקרא את המסמך פעמים אחדות, ובשתי הפגישות האחרונות הוא הפגין ידע, בקיאות ומחויבות מוחלטת למהלך, ושאל שאלות קונקרטיות שהעידו על כך שהוא מעכל את האפשרות שייחתם הסכם בין ישראל לאש"ף, וכי האחראי ליישומו יהיה הוא עצמו. רבין היה אדם חכם ובעל חשיבה אנליטית, אבל הקונספציה שבבסיס ההסכם הייתה לא רק מסובכת, אלא בנויה על תשתית רעיונית שהייתה זרה לו לחלוטין. במילים אחרות, רבין מצא את עצמו לנוכח תפיסת עולם חדשה שאותה היה מוכן לאמץ, אבל הדרך לשם לא הייתה קלה לו. המשימה של זינגר, שעמו בעצם ניהל רבין את הדיאלוג המקצועי גם כאשר ביילין ופרס נכחו בחדר, הייתה להוביל את רבין דרך ההסכם ו"ללמד" אותו לקרוא את שנאמר, למשל, בסעיף מסוים בהסכם שהתקשר לסעיף אחר בנספח ההבנות ולעוד משפט בפרוטוקול על הנסיגה מעזה. הקריאה של רבין הייתה, כמו תמיד, ישירה וממוקדת, ולכן חיפשה "בשר", והשפה המשפטית המדודה והמדויקת שבה נכתב ההסכם הייתה זרה לו. עכשיו, אחרי שהתגבר על חשדנותו כלפי פרס ואנשי הצוות שלו – מחסום פסיכולוגי גבוה מאוד – היה עליו להתגבר על חוסר האמון הבסיסי שרחש לאש"ף, ובעיקר לערפאת.
החידוש הנוסף במפגש עם רבין היה שלראשונה הוא התחיל לתקן ולנסח מחדש, על גבי הטיוטות, סעיפים שנראו לו משמעותיים. במילים אחרות, למן הפגישה הזאת נטל רבין לידיו את עט המנסח והתחיל להכתיב לזינגר תיקונים לסעיפים שבעיניו עדיין לא ייצגו כהלכה את עמדתו. היה ברור שהאיש שיצטרך להציג את ההסכם לממשלה, לצבא, לזרועות הביטחון ולציבור בישראל יהיה רבין. לפיכך עשינו מאמץ כפול ומכופל גם לשלב את הערותיו בטקסט באופן שיתאים לדרישותיו, וגם לשכנע את הפלסטינים בהכרחיותם של התיקונים. תרומה מכרעת נוספת שתרם רבין בשלב הזה הייתה בבניית המודל האופרטיבי הנוגע לרצועת עזה, שהחל לקרום עור וגידים מעבר לשלד הבסיסי שעליו הסכמנו עם הפלסטינים. רבין הסכים שבשלב הראשון תקבל הרשות הפלסטינית בעזה סמכויות רבות יותר מאשר בגדה המערבית, אבל בשל כך היו דרישותיו בנושא הביטחון מפורטות יותר. הוא קיבל את התפיסה, שלפיה ייערך צה"ל בגבולות החיצוניים של הרצועה וביישובים הישראליים. אבל חידד במקביל את עקרון חופש התנועה הישראלי בצירים חיוניים, ואת זכותו של צה"ל להגן על ישראלים בכל מקום שיהיה נתון לשליטה פלסטינית. כבר בשלב הזה גיבש רבין את התפיסה של זכות "המרדף החם", לצד הימנעות מפעולות יזומות בשטחי הרשות.
הפגישות האינטנסיביות בין רבין לפרס בצומת הקריטי הזה של תחילת יולי 1993 בישרו על עידן חדש ביחסים בין השניים בכלל, אבל יותר מזה לימדו על ההחלטה להוביל במשותף מהלך מדיני מהפכני אשר בו השלימו תרומותיהם הייחודיות של כל אחד משני המדינאים המנוסים הללו זו את זו. פרס הוא בראש ובראשונה אסטרטג, ולא טקטיקן, רואה את התמונה ממעוף הציפור ומסוגל לראות לא רק את האופק אלא גם מעבר לו – נקודות ויעדים רחוקים, שהצופה הרגיל ואפילו המתבונן האינטליגנטי אינם מסוגלים לראות. בתהליך גיבוש הרעיונות היה פרס יצירתי מאוד, אם כי לעתים הותיר את הסובבים בתחושה שמבחינתו חשוב יותר לייצר רעיונות חדשים מאשר ליישם רעיונות שכבר נוצרו. פרס לא הניח למכשולים לעצור את ההתקדמות, ותמיד חיפש ומצא דרך עוקפת. לעתים, משהצטרף לתהליך וקיבל את העקרונות שניסחנו באוסלו, הוא הקדים במחשבתו את כולנו. מחשבה מהירה, גישה מרחיקת ראות ותפיסה מדינית על־זירתית הובילו את פרס לחפש פתרונות לסכסוך ההיסטורי בין הציונות לבין התנועה הלאומית הפלסטינית, תוך הגעה להכרה הדדית, להסדר ולפיוס שיתבססו במידת האפשר על הגינות וסימטריה בין ישראל לפלסטינים. ואולם, תוך כדי כך התגלה גם שפרס המדינאי שונה עד מאוד מפרס האדם והפוליטיקאי, וככל שהוא סיטונאי במדינאות, אם אפשר לומר כך, כן הוא קמעונאי בפוליטיקה וביחסים אישיים. במקביל התגלו גם השטחים המתים שאינם נראים לעין מהנקודה הגבוהה שממנה הוא נוטה לצפות בעולם. הפרטים כמעט לא עניינו אותו, ואחד התחומים שבהם גילה חולשה מיוחדת היה התחום הביטחוני הטקטי־אופרטיבי. לעתים התקשינו להאמין כי מי ששירת שנים רבות במשרד הביטחון כמנכ"ל וכשר ביטחון לא ידע להתרכז בנקודות חשובות אלה. אפשר לומר כי ככל שהייתה מחשבתו מקורית יותר, יצירתית יותר ונועזת יותר מבחינה מדינית, כן נדחקה הצדה החשיבה הטקטית־ביטחונית.
את החלקים החסרים בפאזל המסובך שהורכב ברוב עמל בששת החודשים הראשונים שבין ינואר ליוני 1993, השלים ראש הממשלה יצחק רבין בצורה מעוררת כבוד. מבחינה זו קשה לחשוב על צוות מושלם יותר משני הסוסים הוותיקים הללו, שעברו מסלול ארוך וממושך עד שהגיעו לרגעים החשובים בחייהם. בטרם החלה ההתקרבות בין השניים הייתה פעורה ביניהם תהום עמוקה - מאבקיהם החלו עוד בתחילת שנות השבעים, אבל מקורותיהם היו נעוצים עוד שנים רבות קודם לכן. בתחילת 1993, כשאנחנו עשינו את צעדינו הראשונים בנורבגיה, עדיין נראו רבין ופרס כזוג מתאגרפים החוזרים וחובטים זה בזה סיבובים לאין ספור ומפילים ונופלים שוב ושוב – האחד נופל, השני קם כאילו נותר לבדו בזירה, ותכף מתעורר יריבו לחיים חדשים ושב ושולח אותו לקרשים. מבחינה אישית, לא השתנו היחסים בין השניים, שהתאפיינו בבוז הדדי מתובל בהערכה רבה ובחשדנות גבוהה. אבל מבחינת העבודה המדינית המשותפת נוצרה מערכת יחסים סימביוטית של תלות הדדית והפריה מרתקת. תהליך המשא ומתן באוסלו קירב את השניים ואילץ אותם לעבוד בהרמוניה חסרת תקדים. לדברי דני יתום, מזכירו הצבאי של רבין באותה עת, שיתוף הפעולה ההדוק הגיע לשיא כשהתחילו השניים לקיים פגישה שבועית קבועה ארוכה בארבע עיניים. באותה עת, מספר יתום, רבין התחיל לרחוש אמון רב לפרס. הנוסחה פעלה, ונוצרה משוואה שהתבססה על זהירותו של רבין מול מידה מסוימת של הרפתקנות קונסטרוקטיבית מצד פרס, על יכולת השכנוע של פרס מול יכולת התרגום של רבין, על יכולת המכירה של רבין מול הריחוק האליטיסטי של פרס, ועל הגישה הישירה – הכמעט אלימה – של רבין מול נפתולי המחשבה היצירתית של פרס.
עד אז, כאמור, היה רבין בתמונה, אבל הניח לעניינים להתגלגל על פי דרכנו ודרכו של פרס. אך מרגע שנכנס לעובי הקורה הוא בחן את הטיוטה מזווית ראייה נוספת. הניתוח שעשה היה קר ונקודתי, והתמקד בעיקר בהיבטים הטקטיים ובתחום הביטחון שממנו לא התעלמנו כלל וכלל, כמובן,
אבל גם לא יכולנו להתמודד בו עם מקצועיותו של רבין. הנושאים הביטחוניים אומנם נדונו בשלב המוקדם של התהליך, אבל אף שהושגו הבנות עם המשלחת הפלסטינית, הדברים לא הוצגו בצורה מספקת בטיוטות הראשונות. ההנחה שלנו, אשר בדיעבד התברר שהייתה נכונה, היא שהנושא יקבל ביטוי מפורט בהסכמי היישום. עם זאת, נדרשה עינו המאומנת והביקורתית של מר ביטחון כדי להאיר ולדרוש שההבנות ייהפכו לסעיפים ברורים בהסכם, דבר שכמובן התקבל על דעתנו והתבצע בהסכמת הצד השני.
ד"ר רון פונדק, אחד משני הישראלים שיזמו את תהליך אוסלו, מגולל בספר "ערוץ חשאי" את השתלשלות האירועים מבפנים, כמי שהיה שותף מלא לכל שלבי המשא ומתן ולניסוח ההסכם, כולל פרטים שטרם פורסמו ופרק ביקורתי צופה פני עתיד. פונדק היה בעבר איש מודיעין, זה 20 שנה הוא מעורב בתהליכים מדיניים. בין 2011-2001 שימש כמנכ"ל מרכז פרס לשלום.
ערוץ חשאי, ספרי עליית הגג - ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 424 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
