"ויקינגים": גרסה דלת שומן למשחקי הכס
הסדרה "ויקינגים" מבוססת על דמויות היסטוריות ואינה חוסכת באלימות ובתככים, אבל נראה שבמקרה זה ההישענות על סיפור אמיתי פוגעת בדרמה, והצפייה בעיקר מעוררת געגועים למשחקי הכס. חובבי הז'אנר יכולים בכל זאת להתנחם בה עד החורף הבא
עכשיו, כשאנחנו בעיצומו של הקיץ הארוך, ויעבור נצח (כך זה מרגיש) עד שתגיע עונה נוספת של "משחקי הכס", מצחיק שסדרה כמו "ויקינגים" ("vikings" במקור), הפקה של ערוץ ההיסטוריה שמבוססת על דמויות היסטוריות, נראית כמו חיקוי דל שומן להעביר איתו את הזמן.
הסדרה המשודרת ב-yes, מבית היוצר של מייקל הירסט ("שושלת טיודור", "קמלוט", הסרט "אליזבת'") חובב הדרמות התקופתיות, מתחקה אחר עלילותיו של ראגנר לוטברוק (טראוויס פימל האוסטרלי) יפה הקוקו ותכול העיניים, ויקינגי שנמאס לו לפשוט כל הזמן על האזורים העניים במזרח, ורוצה לפשוט ולעשות קצת בלגן דווקא במערב הנגיש פחות אך עשיר יותר.
בשילוב של תעוזה ושל חזיונות (שהוא תופס כמסרים מאודין, האל הנורדי) ראגנר שואף ליותר, מה שגורם לו לפקפק בסמכותו של המנהיג ובעל הספינות האזורי, הארלדסון, שמגולם ברוב סמכותיות וחן על ידי גבריאל ביירן.
בפתיחת הסדרה (שכבר הובטחה לה עונה שנייה) נראה המנהיג חמור הסבר כדמות מעניינת ורבת רבדים: שליט הגון שמציג חזות חזקה, אך סובל מביעותי לילה, וחושש מאובדן שליטה תמידי - מאוים מהצעיר הנחוש שעשוי להמרות את פיו.
סקרלט ג'והנסן הוויקינגית
מדובר בהפקה אירית-קנדית שאינה חוסכת בדם, תככים ועורבים. היא מכילה גם דמות נשית חזקה אחת לפחות, לגרטה, אשתו של ראגנר, שמגולמת על ידי השחקנית קתרין וויניק, שמזכירה גרסה קשוחה של סקרלט ג'והנסן.
לגרטה נראית כמו גילום פמיניסטי לא רע בכלל יחסית לתקופה המתוארת. היא מתמודדת עם גברים תוקפניים לא קרואים שמנסים לפגוע בה כשבעלה רחוק מהבית בכוחות עצמה, ולא חסה עליהם, היא אומרת לבעלה בדיוק מה היא רוצה לעשות לו במיטה, נשארת לבושה, ואפילו מתמודדת עם אחיו (קלייב סטנדן) שחושק בה לעצמו.
בתפקיד השוטה המעט קומי, שמתמחה בהרכבת ספינות ובעוד כל מיני דברים נסתרים, אפשר למצוא את פלוקי, שמגולם על ידי גוסטף סקארסגרד, אחיו של אלכסנדר סקארסגרד שמוכר לכל חובבי הערפדים כאריק מ"דם אמיתי", ובנו של סטלן סקארסגרד הוותיק והמוערך. תפקידו העיקרי הוא להציג את הצד הטוב באופיו של ראגנר, שמעריך את העשייה של האיש המוזר, ולא צוחק עליו.
אולי אחרי שהתרגלנו לעקוב אחרי כמה סיפורים (גם אם נטולי הקשר היסטורי "אמיתי") שמתרחשים במקביל, יש משהו מנומנם ועייף מעט בקצב של "ויקינגים". הדמויות נראות כמו ארכיטיפים שראינו מיליון פעם – במיוחד כשראגנר אומר לבנו שהגיעה השעה להיות גבר, וגבר, כמובן, צריך להילחם ולהגן על משפחתו.
האלימות בפרק הראשון, שמתבטאת בעריפת ראש ובהגנה העצמית של לגרטה, לא מרגשת גם כן. למעט הסצנה של לגרטה, שמבהירה שיש לנו עסק עם אישה חזקה ובטוחה בעצמה, הדם בפרק עובד כתפאורה, בדיוק כמו התלבושות, ולא מוסיף דבר.
העובדה שאכן היה ויקינגי בשם הזה, שהתהלך והלך מכות על פני האדמה בעבר, לא מעניקה לסדרה מהסוג הזה נקודות זכות, להפך, היא מציבה אתגר שבו על הכותבים להצליח גם להיות נאמנים במידת האפשר לעדויות ההיסטוריות, וגם לייצר את הדרמה המתבקשת. הסדרה כבר הואשמה באי דיוקים פה ושם, אבל היא לא מביאה, בינתיים, נרטיב מרתק דיו. לא חסרות דרמות תקופתיות והיסטוריות טובות, אבל הפעם נראה שההיסטוריה מכבידה, וגורמת לסדרה להיות חסרת מעוף.
ללא ספק, שיר הפתיחה המצוין של פיבר ריי (חצי מהצמד השבדי "דה נייף") היה הדבר המסעיר ביותר בפרק. אבל חובבי הז'אנר שמתקשים למצוא משהו אחר לראות בטלוויזיה או ברשת עשויים למצוא בה נחמה לא מזיקה בינתיים, עד שהחורף יבוא.
