הטור דה פראנס: מצדיק יום של צפייה בטלוויזיה
שידורי הטור דה פראנס הם הזדמנות לצפות בטלוויזיה מצוינת. מהשדר ההיסטוריון ועד אירוח הנשיא באולפן הנודד - מדובר בחוויה שחורגת מגבולות הז'אנר של משדר ספורט
צפייה בטור דה פראנס בטלוויזיה אינה דבר מובן מאליו לישראלים. רכיבה על אופניים אמנם הפכה לספורט פופולרי בישראל, אבל לא נתפסת כארוע טלוויזיוני. חובבי הטור כבר התרגלו לשאלות כמו "איך אתה לא משתעמם מזה? למי יש כוח לצפות באנשים מדוושים כל כך הרבה זמן?" וכד'.
הפעמים היחידות שהצופה הישראלי מצליח לבלות שעות רבות בבהייה רצופה באותו משדר הן, למרבה הצער, בעת משדרי החירום שלאחר אסונות ואירועים ביטחוניים. אז פותחים הערוצים המרכזיים אולפנים מיוחדים וממלאים את זמננו במלל של פרשנים לתחומים כאלו ואחרים כדי להעביר את השידור. אה, רגע, יש גם את הצפייה בערוץ 20.
ובכן, אם תתנו לו הזדמנות, תגלו שגם הטור דה פראנס יכול להדביק אתכם למסך למשך ארבע שעות (ויותר), והצרפתים והבריטים מספקים דוגמה נלהבת.
ערוץ הספורט אמנם מקדיש השנה זמן רב לטור דה פראנס, שמתרחש בימים אלה ממש, ומעביר את הקטעים כמעט כולם במלואם בשידור ישיר. אנשי הערוץ גם מוסיפים תוכניות ופינות סיכום מדי יום ועושים עבודה ראויה, אולם מי שמעוניין להבין איך חובב אופניים מסוגל להעביר שעות מול הטלוויזיה בצפייה באנשים מדוושים, צריך לעבור ליורוספורט או לערוץ הצרפתי פראנס 2/3 - גם אם אינו דובר צרפתית.
מיתולוגיה, מוות וסמים
כדי להיכנס לעומק העניין צריך להבין שהטור דה פראנס אינו עוד "תחרות ספורטיבית". בקיץ ללא אולימפיאדה או מונדיאל הוא האירוע הספורטיבי הגדול ביותר, וההערכה היא שכ-15 מיליון אנשים – צרפתים וזרים – עתידים לעודד את הרוכבים השנה. זהו אירוע לאומי ובינלאומי, תרבותי, חברתי והיסטורי, והוא חלק מרכזי בצרפת ומצרפת, מ-1903 ועד היום. אירוע שמנצחיו הם גיבורים, אירוע שנרקמו סביבו מיתולוגיה וספרות ענפה ומורשת דרמטית, הכוללת רמייה, מוות וגם סמים. אלה האחרונים מלווים את הטור מראשיתו, הרבה לפני שלאנס ארמסטרונג למד לרכוב על אופניים.
כל צרפתי יודע כי משמתחיל הטור - נכנס הקיץ; וכל צרפתי יודע שחגם הלאומי, ה-14 ביולי, מהווה נקודת ציון חשובה בטור ורצוי שרוכב צרפתי יזכה בקטע; וכל צרפתי יודע כי הגעת הרוכבים אל הקטע האחרון בשאנז אליזה היא מאורע חגיגי, מיוחד וטקסי. זאת ועוד, לא היה נשיא שלא ביקר באחד משלבי הטור (הנשיא הקודם ניקולא סרקוזי אף נחשב לחובב אופניים גדול במיוחד).
לכן אל תתפלאו שיום שידורים ממוצע של הטלוויזיה הצרפתית מתחיל באולפן בוקר מיוחד, נמשך בשידור ישיר של הקטע כולו ומסתיים באולפן סיכום – כשמונה שעות של שידור ישיר מדי יום!
שני פרשנים ותיקים מככבים על המסכים ברחבי העולם בימים אלה: ז'אן פול אוליבייה ושון קלי. הראשון הוא צרפתי בן 70 שמשדר בטלוויזיה הצרפתית הציבורית, והשני הוא אירי בעל מראה ספורטיבי, בעשור השישי לחייו, שמשדר ביורוספורט.
אוליבייה, עיתונאי ספורט ופרשן הטור בשנות ה-80 וה-90, כבר היה אמור לפרוש. אולם במקום להוציאו לגמלאות החליטו ברשות השידור הצרפתית לנצל את הידע הרב שצבר ולהופכו ל"היסטוריון הטור". אין לו יותר מדי כריזמה וגם המבטא הצרפתי שלו לא ממש סקסי. הוא יושב לצידם של השדרן והפרשן הרגילים ותפקידו פשוט: לספק הסבר מלומד על כל מונומנט היסטורי או אדריכלי שהרוכבים חולפים על פניו.
פיקנטריה לא חסרה. בצפייה מרוכזת אחת ביום ראשון האחרון למדתי על טירות מימי הביניים, עיירה שהוקמה בימי הרומאים, כפר שצילמו בו סצנות בג'יימס בונד, איכויות המטבח המעולות של חבל הפירנאים וסכר שנבנה בשנות ה-70, ככה על הדרך. האיש פשוט יודע הכל. את כל סיפוריו הוא מספר בדרכו הייחודית, הדידקטית וחסרת המעוף, שהפכה לקאלט בצרפת. אגב, אף ששימש רוב חייו כעיתונאי וסופר ספורט, הוא ידוע גם כמחבר ביוגרפיות של הנשיא שארל דה גול וחבר במכון הרשמי להנצחת הנשיא. עוד שדר ספורט צרפתי טיפוסי.
צפו בקטע מהמירוץ: כלב שניצל ברגע האחרון מבין הגלגלים
אולם האיש שמזוהה יותר מכל עם הטור הוא מנחה תוכנית סיכום היום, מיד בסיומו של כל שלב, ג'ראר הולץ. הולץ המצודד ובעל הבלורית הכסופה והפנים השזופות תמידית הוא השדר והמנחה הטלוויזיוני הנלהב האידיאלי וסוג של קריקטורה צרפתית. לעתים תכופות הוא סכריני מדי, אך קשה שלא לחבב את האיש שהנחה בעברו את מהדורת החדשות המרכזית בצרפת ושנוהג לסיים כל שידור ב"יחי הטור דה פראנס ויחי האופניים".
בזמנו הפנוי הולץ הוא גם איש תיאטרון ושחקן, שנהנה לעבד מחזות של מולייר. את הפלטפורמה שניתנה לו בתוכנית סיכום היום הוא הפך לתוכנית קלילה שבה הוא משלב ניתוחים ספורטיביים, כתבות על ההיסטוריה של הטור והקשר שלהם להיסטוריה של צרפת המודרנית. הוא נוהג לארח סופרים, שחקנים, פוליטיקאים, ידוענים וכוכבי ריאליטי, ומקצה זמן לפינות ספרותיות ולאתנחתאות קומיות. בין לבין הוא מאלתר. וכל זה בשידור חי מאולפן נודד.
כל אורח באולפן, אפילו הנשיא פרנסואה הולנד, יודע שלא הוא העניין בשידור, אלא הטור. כצופה ישראלי, חובב אולפן ליגת האלופות וצופה הדוק ביציע העיתונות, קשה שלא להתפעל ולהתרשם מהמקום המרכזי שמעניקים הצרפתים לספורט ולטור בתרבותם. איכות השידור הצרפתי מציבה דגם שהצופה הישראלי יכול רק להתקנא בו.
הזווית הבריטית
בניגוד לזווית הלאומית מלאת ההדר (ולעתים אף פאתוס) שמספק הערוץ הצרפתי, השידור ביורוספורט מגיע אל קהל גדול בהרבה והוא מעין בבואה של האופן שבו תופסים הבריטים את צרפת ואת הצרפתים. את זמן האוויר והמשדרים ממלאים השדרנים הבריטיים בדיבורים על אוכל, יין ואתרים תיירותיים צרפתיים, והכל בקלילות בריטית ובבדיחות הדעת. משהו כמו ערוץ החיים הטובים הבריטיים בצרפת. ומי שחושב שבשידור ישיר של שש שעות לבטח יהיו רגעים מתים של שתיקה – טועה. אחרי שנים של צפייה בטור דה פראנס ביורוספורט ובחינה של הסוגיה הזו, אני חייב להתוודות שמעולם לא שמעתי את השדר הבריטי (השנה מדובר בקרלטון קירבי) שותק.
לצידו של השדר קירבי יושב מיודענו האירי שון קלי. קלי הוא הקול הצלול והרציני בצוות, שמזכיר לנו שמדובר בארוע ספורטיבי רציני ולא ב"מסע עולמי: צרפת". מי שנחשב לאחד מגדולי רוכבי האופניים (והספורטאי האירי השישי הגדול ביותר בכל הזמנים) מתהדר במבטא כבד, שגם דוברי אנגלית יתקשו לעתים להבינו. קולו מונוטוני ונדמה שהוא חסר חוש הומור, ולכן הוא גם פרשן מקצועי נהדר. הוא מסוגל לשלב בין סיפורים פיקנטיים מעברו המקצועי עם ניתוחים טקטיים ואסטרטגיים, ותמיד שמח לפתור את החידות החשובות ביותר: מתי במהלך המירוץ עושה הרוכב את צרכיו ומדוע הוא מגלח את רגליו.
אף על פי שקשה יהיה לסווג את אוליבייה וקלי כדמוית טלוויזיונית במיוחד, השניים עדיין אהובים ויש להם חלק משמעותי בהפיכת הצפייה בטור למהנה כל כך ולחוויה שחורגת מגבולות הז'אנר של משדר טלוויזיה ספורטיבי. הצפייה בטור היא לא פחות משילוב של תוכנית טבע, היסטוריה, תרבות ומשדר חיים טובים. וגם תחרות הספורט הקשה בעולם.
לפנייה לכתב/ת 
