הרכב טבע בנחל באשמתך? אין כיסוי

דמיטרי דבורקין וחבריו נפגשו בצאת השבת בנחל חדרה. שם, על שפת הנחל, החלו להיערך לקמפינג ולדיג, תחביבם מימים ימימה. אחד החברים ביקש מדבורקין להאיר באורות מכונית הגולף שלו את שביל העפר המוביל למקום הקמפינג.

טורים נוספים במדור תיק ביטוח :

• טוב שיש מגדל מאחוריך? לא כשאתה זקוק לביטוח
• הביטוח טען: הסתרת את תסמונת מחנות הריכוז
• פוטרה ולקתה באוטם שריר הלב: נפגעת עבודה?
  

דבורקין השאיר את המנוע פועל בהילוך סרק כשהאורות הגבוהים דולקים. הוא הרים את בלם היד, ירד מהרכב והחל לצעוד בשביל לכיוון הנחל. לפתע החלה הגולף להתדרדר. דבורקין חזר בריצה בניסיון לעצור אותה, אך לשווא. הגולף התדרדרה לנחל וטבעה שם. כשהוצאה מהנחל התברר כי הנזק הוא טוטאלי. התיקון לא היה אפשרי. גם לא כדאי.

הגולף הייתה מבוטחת בחברת הביטוח שירביט. רשלן שכמוך, כך נזפו מסלקי התביעות של שירביט במבוטחם, העמדת את הגולף במדרון בהילוך סרק עם בלם יד בלבד. בקיצור, שירביט דחתה את תביעתו בטענה שהוא אשם בתאונה. דבורקין נאלץ לפנות לעזרת בית משפט השלום בנצרת.

רק גורם נזק "במתכוון" לא זכאי לפיצוי

איזו מין טענה זו, יאמר הקורא הנבון, אפילו דבורקין היה רשלן, הרי אנו רוכשים ביטוח, בעיקר מפני נזקים הנגרמים באשמתנו, שאז אין לנו ממי לגבות את הנזק. זה נכון. כך גם קובע החוק. סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח אומר במפורש כי רק מבוטח שגורם למקרה הביטוח "במתכוון", לא זכאי לתגמולי ביטוח. מקרי ביטוח שאירעו ברשלנות, ברשלנות רבתי, בפזיזות, מכוסים. אולם, למרבה הצער, חלק משופטינו רואים עצמם גם כמחנכים מטעם חברות הביטוח.

לפני מספר שנים, החלו להעניש מבוטחים אשר תרמו באשמתם למקרה הביטוח. כך למשל, הפחית אחד השופטים שליש מתגמולי הביטוח ממבוטח אשר התפתה לארח בביתו שתי בחורות נאות מראה ואלה גנבו ממנו. שופט אחר לא היסס להפחית מזקנה סיעודית מחצית מתגמולי הביטוח שלה באותה טענה של "רשלנות תורמת".

בשלב מסוים, הבין המפקח על הביטוח הקודם, ידין ענתבי, כי ה"אשם התורם" עלול למוטט את אמון הציבור במוסד הביטוח. למה שאדם ישלם כל חייו פרמיות, אם בקרות האסון, כשאלמנתו ויתומיו יפנו לחברת הביטוח, אלה יסרבו לשלם ויטיחו ביקיריו: מדוע לא אשפזתם את המנוח בבית החולים מבעוד מועד, מדוע המנוח לא הקפיד על הוראות רופאיו להפסיק לעשן, להפחית במשקל, להקפיד על דיאטה. הרי אפשר למצוא אשם תורם בכל מקרה.

המפקח על הביטוח הקודם, יצא לפיכך בחוזר האוסר על חברות הביטוח לטעון אשם תורם והכריז כי "דוקטרינת האשם התורם מנוגדת לגישה המקובלת בדיני הביטוח, לפיה פוליסת הביטוח מגנה על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו". אלא שבסוף החוזר, הותיר המפקח סדק, דרכו מרבות חברות הביטוח להיכנס: "אולם, כאשר המבוטח פעל ברשלנות רבתי והתנהגותו לוותה ביסוד נפשי מסוג פזיזות או אי אכפתיות, המבטח יהיה פטור מאחריות". אולם המבטח הדגיש: סדק זה קיים רק "אם קיימת בפוליסה הביטוח תניית פטור במקרה של התרשלות המבוטח".

"רשלנות רגילה"

נחזור כעת אל דבורקין. תביעתו הונחה על שולחנו של השופט שכיב סרחאן. תשומת ליבו של השופט לא הופנתה לכך שבפוליסת ביטוח הרכב אין סעיף פטור למקרה של רשלנות המבוטח. לכן לשירביט אסור היה בכלל להעלות את הטענה. השופט יצא מנקודת הנחה מוטעית שלשירביט מותר להעלות את הטענה והוא דן בה לגופו של עניין. רק ייאמר לזכותו שהוא הבין שאין בה ממש.

"מוכן אני ללכת כברת דרך ארוכה עם חברת הביטוח ולהסכים", קבע השופט, "כי התנהגותו של המבוטח הייתה בלתי זהירה. הוא התרשל שעה שהחנה את הרכב כפי שהחנה אותו וירד ממנו, מבלי לשלב את תיבת ההילוכים להילוך חניה (P), ביחד עם הרמת בלם היד. אולם לדידי, מדובר ברשלנות רגילה ולא מעבר לכך. חברת הביטוח לא הוכיחה כי המבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הראויה וכי בשעת המעשה, היה לו יסוד נפשי מסוג פזיזות או אי-אכפתיות.

חברת הביטוח לא הוכיחה כי המבוטח היה ער לכך, שהתנהגותו הרשלנית עלולה לגרום להתרחשות מקרה הביטוח ובכל זאת לא עשה את הצריך והדרוש כדי למנוע את התוצאה המזיקה. המבוטח לא חזה, כאפשרות קרובה, כי התנהגותו תביא לתוצאה המזיקה. הוא לא היה מודע, בכוח או בפועל, לסיכון שבהתנהגותו ולא היה אדיש לו או נהג לגביו בקלות ראש. מכאן, מסקנתי, כי שירביט אינה פטורה מאחריות לתגמולי ביטוח". השופט חייב אם כן את שירביט לשלם לדבורקין את מלוא תגמולי הביטוח ויש לברך על התוצאה.

יחד עם זאת עולה שאלה מטרידה. חברות הביטוח הן אחד הגורמים העיקריים לעומס בבתי המשפט. המקרה של דבורקין מדגים כיצד הדבר קורה: החוק ברור, אך השופטים מערפלים אותו ויוצרים עבור חברות הביטוח פתח להתחמקות מתשלום. המפקח על הביטוח סוגר את הפתח, אך מותיר סדק. חברות הביטוח נדחקות דרך הסדק ומעלות טענות שאסור להעלותן אפילו בתוך הסדק, אך השופט דן בטענות כאילו מותר להעלותן. כמה כואב: מערכת הצדק טוחנת מים מבלי להרגיש שמישהו עושה בה שימוש ציני.