הכל דיבורים: קבלו את תקציר הפרקים הקודמים
משה הוא לא הטיפוס שמעגל פינות בבואו לסכם את ההיסטוריה של העם, ולמרות זאת הוא נחשב לעדין ורגיש, המדבר בלשון מאהב, ולא בלשונו של נביא זעם. ובכל זאת יש מי שלמד דווקא ממנו את אמנות השקרים הקטנים המותרים ביהדות
משה מסכם את ההיסטוריה של העם מאז יציאת מצרים ועד היום. הוא אינו מעגל פינות, אלא מזכיר גם את רגעי המשבר, גם את חוסר האמונה של העם למרות כל מה שראה מנפלאות הקב"ה. משה מדבר בלשון מחנך ולא בלשון נביא זעם. הוא אומר: "לא אוכל לבדי שאת אתכם... נמאס לי טרחכם, משאכם וריבכם.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
הוא אינו אומר אתם רעים, אלא כמו מאהב מנוסה ורב מעללים הוא אומר: הבעיה היא לא בכם, אלא בי.
להראותם שאם משה טיפל בעובדי האלילים בכפפות של משי, לנביא המאוחר אלף שנה לאחר משה רבנו, אין אותו אורך רוח, ויש דברים שחייבים להיאמר אם רוצים באמת לשרש אחת ולתמיד את עבודת האלילים מקרבנו. והם הצמידו כאמור לפרשת דברים את ההפטרה של חזון ישעיהו בן אמוץ, שמא היא תעזור.
ומה ההבדל בין דברי זה לדברי זה? אם משה אומר בעדינות: ״ובדבר הזה אינכם מאמינים, בה׳ אלוהיכם״ - אומר הנביא ישעיהו, בלי מורא ובלי משוא פנים: "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים, עזבו את אדוני, ניאצו את קדוש ישראל, נזורו אחור". ואיש לפניו ואחריו לא אמר דברים כל כך קשים ובוטים על העם הקדוש שלנו, אך גם דברים קשים אלה נפלו על אוזניים ערלות.
כך הופכים תוכחה לשיר אהבה
אלפיים וחמש-מאות שנים לאחר ישעיהו, אחרי אסון שבתאי צבי שחיק עצמות, כאשר ראו מנהיגי החסידות
כי העם אינו מסוגל לחיות בלי האמונות הטפלות, וכותבי קמיעות לא פסו מן העולם - חזרו לרכך את הביקורת הנזעמת, ולחזור אל דרכו האבהית של משה רבנו.
ואחד מגדולי הרוח של החסידות, רבי לוי יצחק מברדיטשב - סניגורם של ישראל - הסביר לחסידיו כי דבריו הבוטים של ישעיהו, היו בעצם דברי חיבה רצופי אהבה. כך באמצעות פירוש יצירתי ביותר, הפך את דבריו הנזעמים של הנביא לדברי נועם רכים וסלחניים בנוסח משה רבנו.
וכך פירש: "הוי גוי חוטא" – עם שכל ימיו מנסה להתחטא ולנקות עצמו. "עם כבד עוון" – עם שקשה לו מאוד לעשות עבירות. "זרע מרעים" – אנשים שהם רעים וחברים אחד של השני. "בנים משחיתים" – משחיתים זמנם לעשות רצונו של הקב"ה. ואם פעם אחת עזבו את ה' ניאצו את קדוש ישראל – מיד "נזורו אחור".
השדכן ובנו
ואולי אמתיק זאת בסיפור על שדכן שלימד את בנו את סודות המקצוע. ולאחר שראה כי הבן בקי ברזי השדכנות, לקח אותו להשתתף בדבר האמיתי: ניסיון לשדך בחורה לבחור. לפני הפגישה הזהיר השדכן את בנו, ואמר לו: אתה אל תתערב בשיחה ביוזמתך, אך על כל דבר שאני אומַר - אתה תחזק את דבריי כמיטב יכולתך.
והנה, במפגש עם החתן המיועד, אמר השדכן: הכלה היא בחורה נאה. אמר הבן: נאה? יפהפיה! מלכת שבא! אמר השדכן: והיא גם נבונה. חיזק הבן ואמר: נבונה? חכמה יותר מברוריה! אמר השדכן: חסרונה היחיד - הגב שלה קצת כפוף. אמר הבן: כפוף? יש לה חטוטרת כמו הור ההר!
בשעה שמשה מספר את סיפור יציאת מצרים, הוא משתדל להראות כי כל מה שעשה - עשה לטובת העם, ולצורך זה אפילו משפץ כמה עובדות היסטוריות. אחת הדוגמאות הבולטות: משה מספר לעם כאילו הם ביקשו שישלח מרגלים שיחפרו את הארץ. וכך הוא מתאר זאת:
"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר; וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט".
אם נחזור מעט לאחור, נגלה כי התיאור הזה אינו עולה בקנה אחד עם האמת ההיסטורית. מי שהורה למשה לשלוח את המרגלים לא היה העם. ההוראה באה מהקב״ה בכבודו ובעצמו, והעם לא שותף כלל בחשיבה על הנושא: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל פִּי ה".
מדוע רואה משה צורך לשפץ את ההיסטוריה דווקא בנושא זה? התשובה: כי פרשת המרגלים נסתיימה במפח נפש למשה ולאהרון, ולכן ראה צורך להסיר מעליו ומעל הקב"ה את האחריות לפשלה וליציאת המשלחת. כנהוג לומר: להצלחה יש אבות רבים. הכישלון יתום. ומאז השקר הקטן נכנס למסגרת השקרים המותרים ביהדות, כי הוא נועד לשמור על שלום הבית בין העם למנהיגיו.
על השקר: בין ניאוף לברית מילה
בשני מקרים התירו חכמינו לאדם לשקר, וכמעט חייבו אותו לשקר. המקרה האחד: כאשר אתה רואה אשת איש מתרועעת עם גבר זר, ואחר כך שואלת אותך האישה החוקית: האם ראית את בעלי עם אישה זרה? מותר לך לשקר ולומר לא, כדי לשמור על שלום בית.
מקרה הרבה יותר חשוב שבו חייב אדם לשקר, הוא מקרהו של מוהל צעיר שבא לבצע ברית מילה לתינוק, בפעם הראשונה בחייו. אם ישאל אותו אבי הילד האם עשה כבר אי-פעם ברית מילה, עליו לשקר ולומר כן, אחרת יכלו מוהלים מישראל.
ולנושא הברית בין העם לאלוהיו, אכן מרומזת בפרשה שלנו המילה מול, "מול פארן", שאינה מנוקדת בשורוק אלא בחולם! וכך מעבירה אותנו אל נושא הברית, באומרה "מול פארן" – חתוך את פארם של בני העם.
כשם שמשה נעזר לומר לא אמת לצורך שמירת מעמדו, קל וחומר שהמוהל רשאי - וחייב - לפתוח את דרכו המקצועית בדבר שקר. וכדי לרכך את רושמו של מעשה זה, שכל מוהל עובר בתחילת דרכו, פיתחו להם המוהלים הומור מקצועי מיוחד במינו שבו הם מוהלים את השקר בדברי שחוק, וכך אינך יודע לאן להסתכל - והנה הילד יהודי. ואמתיק זאת בסיפור שקרה לי עצמי.
הסנדק והמוהל
יום אחד הוזמנתי להיות סנדק בבריתו של אחד הנכדים שלי. כמו שאני יושב, והרך היילוד מונח על ברכיי, ראיתי שכל האורחים ובני המשפחה נוטשים אותי לבדי כאשר המוהל מתקרב לעברי. בחיל ורעדה שאלתי את המוהל: תגיד, אני חייב להסתכל על זה? " לא לא, הוא אומר לי. גם אני לא מסתכל.
וכאן חוזרת השאלה הנצחית: משה הזקן היודע כי מותו קרוב, הוא העד האחרון שנשאר לספר לדור הצעיר את האמת שלו. אך מדוע הוא חוזר כל כך הרבה פעמים על אותו סיפור עצמו? שתי סיבות לדבר. האחת לאומית: בסיפור זה מתמצה האמונה הישראלית, ולכן חשוב לחזור עליו עוד ועוד. השנייה אישית: בעיות זיכרון. הפסיכולוגים מעידים כי אדם זקן זוכר במדויק את כל מאורעות העבר, אך אינו זוכר כמה פעמים סיפר זאת.
ואכן, מכיוון שמשה חוזר בספר זה על כל הדברים שכבר אמר מקודם, נקרא הספר סתם "דברים". שלא כמו כל אחד משמות הספרים הראשונים שיש לו משמעות של פריצה חדשה: בראשית - תחילתו של העולם, שמות - תחילתו של העם, ויקרא - תחילתה של הקדושה, במדבר - תחילתה של ארץ ישראל, ודברים - קיצור הפרקים הקודמים בלבד.
- טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.
שבת שלום, יורם טהרלב
לפנייה לכתב/ת 
