ניצחון ללא קלון: מרגול חוזרת לפריים-טיים
מרגלית צנעני חוזרת למיינסטרים עם שתי תוכניות טלוויזיה בכיכובה - ואבי שושן חושב שזה לא בגלל הזיכרון הקצר שלנו. החיבוק של הציבור מוכיח שמבחינתו, פשוט נעשה לה עוול
לפני כשבועיים הייתי בחתונה של חבר קרוב. בשעה אחת בלילה מרגלית צנעני עלתה להופיע, ואני תהיתי איך זמרת בגילן של האמהות של אלו שנשארו על הרחבה בשעה מאוחרת זו, תדע לעניין את הקהל. את התשובה קיבלתי אחרי שני שירים בלבד, אז עשתה צנעני מה שכמעט שום זמר מזרחי לא עושה - ירדה מהבמה אל רחבת הריקודים ושרה סביב החוגגים, שהקיפו אותה בהערצה וצעקו את שמה.
דקות ספורות עברו, וצנעני פשוט מיגנטה את הקהל. בשלב מסוים עשרות הגברים שהקיפו אותה ירדו על ברכיהם, ורק היא נשארה עומדת. באותו רגע צנעני היתה חאליסי ואותם עשרות גברים היו העבדים שהניפו אותה אל על בסצנה האחרונה של העונה השלישית של "משחקי הכס". ויקטורי.
בשבוע הבא תעלה בערוץ 10 תוכנית דוקומנטרית חדשה בשם "החיים על פי מרגול", שעל פי ההודעה לתקשורת, "יוצאת לבדוק בצורה הומוריסטית מערכות יחסים בחברה הישראלית". התוכנית החדשה מצטרפת לתוכנית היומית שהיא מנחה בשבועיים האחרונים לצד הקואצ'ר אלון גל בערוץ 24, ובה היא מפרשת ענייני יומיום. כן, קראתם נכון, צנעני מכל האנשים היא זו שמבקרת כעת את החברה הישראלית ומעניקה פרשנויות.
שנתיים אחרי הפרשה האומללה ב-2011, שבסופה הודתה בסחיטה ובאיומים במסגרת עסקת טיעון, צנעני הופכת לדמות משמעותית על מסך הטלוויזיה הישראלי, ולא נותר אלא לקבוע כי לא רק שהפרשה נותרה מאחוריה, היא גם יצאה ממנה עם מכה קלה במיקרופון בלבד.
אחרי מעצר מתוקשר ועבודות שירות צנעני חוגגת כיום את מסע הניצחון שלה כשהיא עמוק בתוך הקונצנזוס, וכשרוב הציבור בארץ כבר לא זוכר מה בדיוק קרה שם באותו קיץ. מבחינת התפיסה הציבורית נותרה בעיקר תחושה שלאישה הזו נעשה עוול חסר תקדים.
אחרת איך אפשר להסביר את החזרה הטבעית שלה למיינסטרים הישראלי? לפני שנתיים, כשתמונת המעצר שלה פורסמה בכל מקום, הדבר היה נראה בלתי אפשרי.
אפשר לומר שיש לנו זיכרון קצר, שאנחנו סולחים מהר. אני בטוח שיש שיגידו שאנחנו עם מושחת כמו האיטלקים, ושגם כאן מחבקים את הפושעים, אבל כל זה אינו נכון. ישראל היא מדינה שומרת חוק, ויש תמימות דעים בציבור בקשר להתייחסות לפושעים ולמושחתים ולשלטון החוק והצדק.
הציבור בישראל הבין די מהר שזמרת זו, שבידרה את המדינה באופיה הצבעוני בארבעת העשורים האחרונים, היא לא הפושעת שניסו לעשות ממנה.
המקרה של צנעני עוד יילמד בבתי ספר למשפטים, והחזרה המהירה והטבעית שלה לתעשיית הבידור תילמד בבתי ספר לתקשורת. כאן ראוי לשבח את ינאי רטפן, מנהלה של הזמרת, שחבר אליה בתקופה שנחשבה ל"סוס מת", ובעבודה מדויקת החזיר אותה במהירות ללב הקונצנזוס.
נקודה מעניינת ארחת היא הצלע הנוספת בפרשה - עומר אדם. כבר תקופה ארוכה הוא מנסה לחזור ללא הצלחה לעשייה מוזיקלית ולעשות קאמבק בגיל 20, ומתבטא נגד צנעני בראיונות מתוקשרים, מה שרק מעורר את אי הנוחות סביבו. ועל זה נאמר – צחוק הגורל.
