"מאז התאונה אני במאסר עולם"
שש שנים חיה חופית ארבילי בסיוט, מאז נפגע בעלה ואבי בתה, ונכנס למצב של תרדמת. עכשיו היא מנסה לשקם את חייה ולהשתחרר מהנישואים, אבל בית הדין הרבני לא מצליח להתירה מעגינותה. "זו מלחמה על חיי, ואני לא מתכוונת להרים ידיים"
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >
"פגיעת ראש קשה", כך הגדירו הרופאים את מצבו של בעלה ואבי בתה, ומאז הוא במצב רפואי כשל צמח. "העיניים פקוחות, הוא בהכרה, נושם לבד - אבל שום דבר מעבר לזה", ארבילי אומרת. "הוא לא אוכל, לא שותה, וכמובן שלא מזהה אותי. הוא שם, אבל לא שם".
ארבילי, בת 33 מקריית שמונה עוד אוספת את שברי חייה, ומבקשת להמשיך הלאה; לתת לביתה משפחה, ולעצמה זוגיות. אך בית הדין הרבני הכריז עליה כ"עגונה", ועל אבי - כמי שאינו מסוגל לשחרר אותה מעגינותה. המשמעות קשה ואכזרית: חופית לא תוכל עוד להינשא לעולם בישראל, וילדיה העתידיים, אם יהיו לה כאלה, יוגדרו אוטומטית כממזרים.
"בחרתי לחיות"
עכשיו היא מנהלת את קרב חייה לחירות, תוך התמודדות עם הסחבת הבירוקרטית של בית הדין הרבני הגדול.
הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, המוסמך היחיד לטפל בתיק הסבוך, אינו מוצא את זמן מזה שבעה חודשים להגיע לבית החולים ולבדוק את מצבו של אבי, וזאת על מנת לנסות ולאתר דרך מוצא מהסיטואציה הקשה. ובינתיים, חופית מגדירה עצמה כ"אסירה".
"היו לנו נישואים טובים", היא מספרת, "הוא היה אבא טוב לילדה, אבל הכל נגמר באותו היום... הימים הראשונים שאחרי התאונה היו כמובן טראומטיים. בהתחלה הוא היה בבית לוינשטיין, ואז כשהבינו שאין סיכוי לשיקום, הוא הועבר לבית חולים סיעודי. בתחילה הייתי שם מסביב לשעון, לילות שלמים ליד המיטה שלו, כשבתי - שהייתה אז בת ארבע וחצי - פשוט התפרקה.
"הפסיכולוגית שטיפלה בנו אמרה לי שאני חייבת לחזור לשגרה. שהילדה בחרדות נטישה איומות, ואני צריכה לבחור להיות שם בשבילה, לפני הכל. זו הייתה החלטה קשה מאוד באותו הזמן, אבל הבנתי שאני חייבת להמשיך לחיות ולתפקד בשבילה.
"עברתי לבית החדש שהספקנו אני ואבי לקנות, והתחלתי תהליך שיקומי ארוך לאסוף את השברים, ולבנות את עצמי ואת הילדה שלי. זו הייתה מלחמת הישרדות יומיומית, גם כלכלית וגם נפשית, לקום כל בוקר מחדש ולהתמודד שוב עם הטראומה שלי ושלה".
הדרך אל החופש חסומה
רק לפני שנה וחצי היא אזרה אומץ להתחיל רשמית בהליך גירושין. "הגעתי לניתוק רגשי מוחלט. ולכן גם אם מחר או
מחרתיים יקרה נס והוא יקום - הוא יהיה אבא לילדה שלנו, אבל אני את הפרק שלי בזוגיות הזו סיימתי. אני לא חוזרת אחורה, אלא ממשיכה קדימה, ובשביל זה אני חייבת להיות גרושה. אני בן אדם של מסורת ואמונה. אני רוצה לעשות דברים בצורה נכונה, להעביר את המסר הנכון לילדה שלי. אני רוצה משפחה, זוגיות וילדים ואהבה".
ארבילי פתחה, כאמור, תיק בבית הדין הרבני בצפת - אך בסיומו של התהליך, בסוף שנת 2012, הובהר לה בהחלטה סופית שהגיש בית הדין בעניינה, כי דרכה אל החופש חסומה. "הם היו מאוד נחמדים, ואי אפשר להגיד שלא התאמצו. אבל בהרגשה האישית שלי אני חושבת שהם יכלו לעשות יותר", כך ארבילי.
האפיזודה שארכה חודשים ארוכים הסתיימה בפסק דין קשה. בשורה התחתונה, הוגדרה חופית ארבילי כעגונה, בעוד בעלה הוגדר כמי שאינו יכול לגרש אותה. "אחד מהדיינים ערך ביקר בית החולים בו בעלי נמצא. הם אמרו שאין מה לעשות, כי הוא לא הראה בשום צורה שהוא מבין משהו, או יודע בכלל מה נעשה אתו, והם הרימו ידיים.
"היחידים שיכולים לעזור לי כעת זה בית הדין הגדול בירושלים. הצפתי אותם באלפי פקסים בעזרת ארגון 'מבוי סתום'. אני נלחמת על החיים שלי, ואני לא מתכוונת להרים ידיים. זה פשוט לא הגיוני שבמדינת ישראל לא נמצאה הדרך לתת לי חופש. כמו שהם ידעו להתיר עגונות וממזרים לאורך כל השנים, אני מצפה שימצאו פתרון שיאפשר לי לחיות. האם הם באמת מצפים ממני להיות מבודדת לנצח?
"כבר חצי שנה שהרב עמאר אמור לבקר את בעלי בבית החולים, ולראות איך מוצאים פתרון. הוא האופציה האחרונה. אין מוצא אחר. ועדיין, זה לא קרה. אני בת 33, חיכיתי 6 שנים, ואני לא יכולה לחכות יותר".
איך את חייה את היומיום, בין פקס לבקשה?
"משתדלת לחשוב רק חיובי. אני עובדת במעון, למדתי קואצ'ינג כחלק מהשיקום האישי שלי. אם החיים הם בית הספר הכי טוב, אני מאמינה שעברתי בהצטיינות".
דרוש: אומץ הלכתי
המקרה של ארבילי נחשב לאחד הקשים והסבוכים שבהם נתקלה עורכת הדין בתיה כהנא-דרור, יו"ר ארגון "מבוי סתום". כאן אין בעל שברח לחו"ל, או דיונים מיותרים על משמרות או רכוש. הכל מונח בהישג יד, ועם זאת, רחוק מאוד.
"מה שדרוש פה זה אומץ הלכתי, ולצערי אני לא רואה כזה", היא אומרת. "יש כאן הרבה מקום לערעור, גם על העובדות ההלכתיות וגם על הרפואיות. התחושה היא שיש רגרסיה. הדיינים לא מתאמצים, או שלא רוצים, להשתמש בפתרונות שכבר קיימים בהלכה. הם חוששים להיתפס כמקלים; שיגידו שהם רפורמים. אני ממליצה להם להקל בעגינות בשביל להחמיר בניאוף ובממזרות. זו בסופו של דבר אישה צעירה מאוד, ופסק דין כמו שנתנו לה הוא פשוט גזר דין מוות עבורה".
איך בכל זאת אפשר לגרש משהי שבעלה אפילו לא מזהה אותה?
"יש כבר פתרונות בתוך ההלכה היהודית. אפשרות אחת לשחרר אותה, היא לפסול את הקידושים עצמם,
"חשוב לי לציין, שההלכה היא מוסרית. היא מעגנת בתוכה פרצות בדיוק למקרים כאלה, והיא מוצאת דרך להתירם. כך היה לאורך כל הדורות בעם ישראל. היום פתאום הכל נעלם, נותרה רק אטימות. אחרי שש שנים שהבעל באותו מצב, אין דרך מוצא? לא מקבלת את זה.
"שבעה חודשים לוקח לרב הראשי שהוא נשיא בית הדין להגיע לביקור בבית החולים, כדי לקדם את הטיפול במקרה, וזה עדיין לא קורה? כל שבוע אנחנו מגישים בקשות מחדש, ונתקלים בתירוצים. איפה החמלה? רב צריך שלא לישון בלילה שהוא יודע שחיים של אישה צעירה מוטלים כך על הכף. שיחשוב מה הוא היה מרגיש, אם זו הייתה אחותו, אם זו הייתה בתו. גם אז הוא היה נוהג באותה הדרך - או שהיה הופך כל אבן אפשרית?"
בית הדין: אין טעם לביקור
מהנהלת בתי הדין נמסר בתגובה כי "בסוף השבוע שעבר נקבע ביקור של אב בית הדין הרבני, הרב שלמה עמאר, בבית החולים שבו מאושפז הבעל, זאת בכדי לבחון האם יסכים הבעל לשחרר את אשתו מנישואיהן באמצעות תגובה פיזית (כדוגמת הזזת אצבעות, קריצה וכדומה).
"קודם לכן, נסעו הרב עמאר ומנכ"ל בתי הדין הרבניים, הרב שלמה דייכובסקי, לבית הדין האזורי שבו מתנהל התיק,
על מנת להתרשם מהדיינים במצב הבריאותי שבו מצוי הבעל. לאחר שערכו הדיינים בראשות אב בית הדין הרב נהרי, הרב רפופורט והרב יגודא שיחה עם הרופאים המטפלים בבעל - נוכחו לגלות כי הוא מצוי במצב המכונה בשפה הרפואית 'תרדמת מוחלטת', ולפיכך לא ניתן לתקשר עמו כלל.
"בעצת הדיינים הוחלט כי הביקור יבוטל, כיוון שאינו מצוי בהכרה, ואפשרות שבה יעורר הבעל תגובה פיזית לשאלתם 'האם יתיר את האישה מנישואיהם?' - הוא למעשה אפסי.
"בדיון הוחלט כי הדיינים ינסו להתיר את האישה בכל דרך מנישואיה, ובמידה שהדבר יתאפשר - ינסחו פסק דין המורה על סגירת תיק הנישואין בין הצדדים. הרב עמאר ציין בפני הדיינים כי אם ימצאו את הדרך להתיר את האישה ויהיה פסק דין שכזה, יעמוד בראשו ויחתום עליו מיד".
לפנייה לכתב/ת 
