מצלם סדרה בחו"ל? קח איתך עז וכסף לבקשיש
קלקולי קיבה, געגועים לבית ותשלומי שוחד הם רק חלק מהאתגרים שעומדים לפני מפיקים שמצלמים מעבר לים. מה אכלו משתתפי "אננדה" ועם מי ישנו אנשי "נויורק"? מאחורי הקלעים של ההפקות הישראליות בגולה
למרות התקציבים הדלים לא מעט סדרות טלוויזיה ישראליות צולמו בחוץ לארץ בשנים האחרונות. בימים אלה עולות למסך "מלבי אקספרס" והעונה השנייה של "נויורק", ומצטרפות ל"אננדה", "קטמנדו", "אבודים באפריקה" ו"עספור" - כולן סדרות שצולמו בחו"ל.
הלוגיסטיקה מורכבת והתנאים יוצרים מתחים, רומנים ולפעמים סתם כאב בטן. אז איך באמת מצלמים סדרה מעבר לים באפס תקציב? המוח היהודי והחוצפה הישראלית יכולים לעזור.
"לך תריב עם עבריין"
צריך אומץ כדי לצלם סדרה ישראלית בחו"ל - מפיקי הסדרות הרי מקבלים תקציב לעונה ללא קשר למיקום שבו תצולם. לא מעט תלוי בחברת ההפקה ובכמה רחוק היא מוכנה להגיע. "היו הרבה מפיקים שוויתרו על מלבי אקספרס בגלל החשש", אומר אודי סגל, הבעלים של חברת ההפקה סומיוקו, שעומדת מאחורי הסדרה שצולמה בברזיל ועלתה אתמול (ה') בערוץ 10. "צריך להשתמש בכסף בתבונה. כשאתה חושב על זה שצריך לממן חודשיים ל-50 אנשים בברזיל, זה נשמע בלתי אפשרי, וצריך לחשוב מחוץ לקופסה".
ליאת רוויה, המפיקה הראשית של "נויורק" שעונתה השנייה תעלה לשידור ב-yes ביום ראשון, יודעת בדיוק למה סגל מתכוון. "בניו יורק יש חוק שאומר שכל עוד אתה לא מניח ציוד על הרצפה, כלומר כל עוד אתה לא מפריע לתנועה וחוסם רחובות, אין צורך באישורים מורכבים. אז לא הנחנו שום דבר על הרצפה - כל הציוד היה עלינו".
גם אסף נאווי, המפיק בפועל של "מלבי אקספרס" ושל "אופוריה", ששודרה ב-HOT וצולמה בחלקה בקוסטה ריקה, מכיר את הצורך לחשוב מחוץ לקופסה: "כשהגעתי לקוסטה ריקה, היה לי איש קשר אחד, בחור ישראלי שאמר שהוא יכול לעזור לי, אבל תוך כדי שיחה הבנתי שהוא לא רלוונטי. לא ידעתי מה לעשות, אז הדלקתי טלוויזיה והתחלתי לראות את הרולרים בסוף תוכניות והתחלתי לתחקר בגוגל את השמות של האנשים, וככה התגלגלתי".
נאווי וסגל מספרים כי צילום במדינה כמו ברזיל מצריך קשרים, והרבה. כבר בהתחלה הם יצרו קשר עם מושל בהאיה, מדינה בצפון מזרח ברזיל. "במדינות כאלה לפעמים בא לך איזה עבריין שמחליט שהרחוב שלו, ולך תריב איתו", מספר סגל, "אז יצרנו קשרים עם המושל, והלהבנו אותו על הרעיון שצוות ישראלי בא לצלם סדרה על ברזיל. קיבלתי ממנו הבטחה שנהיה בטוחים לגמרי באזור. הוא גייס לטובתנו את המסוקים של המשטרה המקומית, שעשתה לנו צילומי אוויר".
השחקן משה אשכנזי, ששיחק באננדה ששודרה ב-HOT וצולמה בהודו, מספר על התנהלות מורכבת מול עברייני רחוב. "אצלנו הגיעו למצב שמשלמים לאיזה בעל אזור שמשליט סדר במקום. היו שם הרבה בירוקרטיות עם האנשים האלה".
בהיעדר קשרים גם קצת חוצפה ישראלית יכולה לסייע לצילומים בניו יורק. "כדי לצלם בפארקים וגשרים אתה חייב אישור", מספרת רוויה. "האישור הוא עניין פורמלי בלבד, אבל למען הסדר הטוב, כדי לראות שצילומים לא מתנגשים עם הפקה אחרת, זה נסגר מראש. באחד מהימים קיבלנו אישורים לצלם בתחנת הרכבת גראנד סנטרל.
"בערב שלפני הצילומים קיבלנו מייל שיש איזו סדרה גדולה שאמורה להצטלם, והאישור לא תקף. החלטנו ללכת בכל מקרה ואמרנו שאם ישאלו, נראה את האישור הישן ונגיד שלא קיבלנו את המייל מאתמול. מייד כשהרמנו מצלמה אחת, הגיע פקח - המפיקה הישראלית הראתה לו את האישור והוא לקח אותה למשרד. איך שהוא הלך, הבמאי בניו יורק שי קפון אמר 'יאללה בואו נתקתק את הסצנה'. אחרי עשר דקות הוא חזר וכבר סיימנו. בסוף גם קיבלנו אישור".
גם בסדרת הטלוויזיה קטמנדו, ששודרה בזכיינית ערוץ 2 רשת וצולמה בנפאל, נאלצו אנשי ההפקה להשתמש בשיטות מיוחדות. הבמאי אמיל בן שמעון מספר: "פעם אחת היינו צריכים שהמשטרה תסגור את הרחובות בשבילנו. בתמורה הם רצו שנקנה להם עז, כמובן שנענינו לבקשה. השתמשנו בהרבה מאוד שוחד שם".
תפריט צמחוני
פרט לענייני הלוגיסטיקה והבירוקרטיה נאלצו הצוותים להתמודד עם תנאים לא קלים. "היה חום מחריד של 50 מעלות במדבר. כדי להתמודד איתו הביאו מאווררי קולדר שמוציאים אוויר חם וזה ממש קשה", אומר אשכנזי. "מה שעוד היה קשה זה לצלם ברחובות. בהודו יש מקומות שהציוויליזציה לא הגיעה אליהם. בתוך זה היה את האוכל שהיה איתו קשה מאוד. ההודים הרי לא אוכלים בשר ועוף, אז אכלנו ירקות במשך כמעט חודשיים".
מהבחינה הזו החיים של השחקן עידו ברטל, שמשחק ב"נויורק", דווקא לא היו רעים בכלל: "בבוקר היה לנו קפה מסטארבקס, בין לבין קיבלנו סדוויצ'ים מסאבווי, ובצהריים כל אחד קנה לעצמו".
אשכנזי מספר גם על הקושי בנסיעות ממקום למקום בהודו - הצוות דילג בין לפחות חמישה לוקיישנים. ב"נויורק" העסק היה פשוט יותר. בצילומי העונה הראשונה נעו במוניות ממקום למקום, ובעונה השנייה הם השתכללו ועברו לרכבי הפקה ששכרו. סגל מעיד כי בצילומי "מלבי אקספרס" היתה זו חוויה אחרת לחלוטין: "בגלל הקשרים עם המושל - המטוס הפרטי שלו עשה לנו הקפצות במקום נסיעה של חמש שעות במעבורת".
"לצלם בנפאל זה ממש לחזור 20 שנים לאחור", אומר בן שמעון. "צילמנו בעיירה מחוץ לקטמנדו שהמקומיים בה שואבים מים מהבארות. הגענו בלילה והרמנו תאורה - אנשים הסתכלו עלינו כאילו אנחנו חייזרים".
גם לאשכנזי יש זיכרונות מבארות המים: "היינו צריכים לצלם עם ריחות לא נעימים. בשש בבוקר, כשהיינו על הסט, המקומיים בדיוק החליפו מים מהבארות - אי אפשר לתאר איזה סירחון היה. לא היה שם שום חדר שחקנים, בהפסקות אתה רואה שמיכה, ונשכב עליה".
פרט חשוב נוסף הוא תנאי הלינה. במרבית ההפקות השחקנים זכו לישון בחדרים נפרדים (ברטל אפילו לקח איתו את בת זוגו), ואנשי הצוות נאלצו לישון בזוגות. "אם אתה רוצה את האנשים שלך רעננים" אומר סגל, "אז רצוי שגם לצוות יהיו חדרים נפרדים, אבל לפעמים אילוצי תקציב מאלצים שיישנו בזוגות". אמיל בן שמעון מספר כי "לפעמים כמה אנשים ישנו באותה המיטה כדי להתמודד עם הקור, הקטע הזה נורא חיבר בינינו".
רומנים על הסט
המרחק מהבית מהווה גם הוא קושי. בחלק מהמקומות לא היתה קליטה בטלפונים הסלולאריים, מה שגרם לבעלי משפחות ללא מעט עצבים. "אי אפשר להגיד שלא היו מתחים", אומר סגל, "בשלב כלשהו זה נהיה כמו האח הגדול". "לפעמים נוצרות קואליציות" מוסיף אשכנזי. בן שמעון מסכים ומוסיף כי חשש במיוחד מרומנים על הסט. ב"קטמנדו" החשש של בן שמעון לא התממש, אבל בעקבות צילומי "אננדה" אכן נוצר רומן בין הבמאית והשחקנית דנה מודן לשחקן קייס נאשף.
"השהייה יחד תורמת לעבודה", אומר בן שמעון, הייתי כמו מפקד, פסיכולוג ואבא. כשהרגשתי שיש חיכוכים, הייתי ממהר לחבר בין אנשים, בלילות היינו נפגשים, צוחקים, מדברים ושרים. זה היה ממש כמו מסע בזמן למשהו כמו הצבא".
"בארץ" אומר אשכנזי, "אתה חוזר מהעבודה הביתה ומנקה את הראש. בחו"ל אין לך את זה. הכל סובב סביב זה. יש משהו נורא מגניב בהתמרכזות ובאחדות הזאת, אתה ממש חי את הדמויות".
